כמו פעמי משיח: המהר"ל על ייחודיותו של יום הושענא רבה

הושענא רבה הוא היום השביעי של חג הסוכות. חז"ל העניקו לו מעמד מיוחד: במקדש היו מקיפים את המזבח בכל יום פעם אחת, ואילו ביום השביעי היו מקיפים אותו שבע פעמים. לצד ההקפות ניטלו הערבות ונחבטו. המשמעות המיוחדת של היום השביעי מקבלת עומק נוסף מתוך משנת המהר"ל, שבכמה מספריו בונה מערכת שלמה סביב משמעותם של השבעה, שבעת ימי סוכות והמעבר מהשבעה אל השמונה.

המספר שבע מייצג את העולם הטבעי, את המציאות כפי שהיא בנויה בתוך סדר הבריאה. ב"נצח ישראל" כותב המהר"ל: "כי מדריגת עולם הזה מדריגתו מספר שבעה בלבד... ומספר שבעה תמצא בכל מקום על הרבוי".

המהר"ל מסביר שהשבע מבטא את ריבוי הכוחות והצדדים שבעולם הזה, ואילו המספר שמונה כבר שייך למדרגה שמעל הסדר הטבעי. לכן הוא ממשיך: "אבל לימות המשיח הוא מדריגה יותר על זה. כי לימות המשיח יתאחד הרבוי אשר הוא בעולם הזה על ידי המשיח, ולכך הכינור הוא של שמונה".

מכאן מקבל היום השביעי של סוכות משמעות מיוחדת. הוא נמצא בקצה של מערכת השבע. אחריו מגיע היום השמיני, שמיני עצרת, שהוא כבר מדרגה אחרת. הושענא רבה, הוא נקודת המעבר שבין עולם השבע לעולם השמונה.

המהר"ל מחבר את הרעיון הזה לסוכות ולקרבנות החג. וכך הוא כותב: "ודבר זה ידוע ממה שהיו מקריבים בשבעת ימי סוכות, שהיו מקריבין שבעים פרים כנגד האומות, כי אין באומות אחדות רק רבוי... לכך בהם הקרבת ע׳ פרים בז׳ ימי סוכות, כי שבעה ושבעים דומים ושוים. ומזה תדע כי האומות יש להם עולם הזה שנברא בז׳ ימי בראשית".

זהו יסוד חשוב להבנת היום השביעי. שבעת ימי סוכות מקבילים, לעולם שנברא בשבעת ימי בראשית. שבעה מייצג את המציאות הטבעית והריבוי שבה, שבעים הפרים מייצגים את שבעים האומות, כלומר את המערכת האנושית המפוצלת לריבוי של אומות.

בכל אחד מימי סוכות מספר הפרים הולך ופוחת: שלושה עשר ביום הראשון, שנים עשר ביום השני, עד שבעה ביום השביעי. שבעת הימים הם מערכת אחת, המייצגת את עולם הריבוי, ובסופה מגיעים לנקודת המעבר. "ואחר השבעה מקריבין פר אחד... נגד האומה הישראלית היחידה". כלומר, אחרי שבעת ימי הריבוי מגיע היום השמיני, שבו מופיע פר אחד. שבעים אומות מול אומה אחת. ריבוי מול אחדות.

הושענא רבה עצמו עדיין שייך לשבעה. הוא היום השביעי, לא השמיני. הוא היום שבו כל המערכת של שבעת ימי סוכות מגיעה אל השלמתה. לכן דווקא בו מגיעה לשיאה פעולת ההקפות: פעם אחת בכל יום, וביום השביעי שבע פעמים.

ומכאן אפשר להבין את הקשר שהמהר"ל יוצר בין השביעי לבין הגאולה. בהמשך דבריו הוא מביא את מאמר חז"ל: "בשביעית מלחמות. במוצאי שביעית בן דוד בא". והוא מסביר: "ומפני זה אמר כי בשביעית מלחמות, כי אז יתחיל כח ישראל מכח ההויה החדשה שתחול בעולם. וכבר ידוע כי כח ישראל הוא מתנגד לכח האומות, ולכך מלחמות בשביעית... ובמוצאי שביעית בן דוד בא". וזה משום ש"אין ראוי למשיח רק המספר שהוא אחר השבעה". כלומר, המשיח אינו שייך למספר שבע עצמו. הוא שייך למוצאי השבע, למדרגה שמגיעה לאחר השלמת סדר העולם הטבעי.

מכאן מתברר מדוע הושענא רבה הוא יום כה מיוחד דווקא בתוך חג הסוכות. הוא היום שבו אנו עומדים עדיין בתוך מערכת השבע, אבל כבר נמצאים בקצה שלה. אנחנו מתקרבים לשמחת ה' עם ישראל בלבד, שמחת התורה, ביום השמיני, המספר שמונה, הוא שינוי מדרגה: "השמיני הוא נגד האחדות אשר הוא לאלו השבעה אשר יש בהם הרבוי".

במשך שבעת ימי הסוכות האדם חי בתוך מערכת של ריבוי: ארבעה מינים, ארבע רוחות, שבעה ימים, שבעים פרים, הקפות. ואז, לאחר שהמערכת הזאת הושלמה, מגיע יום שמיני עצרת, יום של אחדות.

המהר"ל מסביר שהעולם הזה עצמו הוא עולם של שבעה: "עולם הזה שלימותו ומעלתו שיש בו רבוי שלם בלא חסרון". אבל לעתיד לבוא: "יתאחד הרבוי אשר הוא בעולם הזה על ידי המשיח". מכאן ניתן לראות את הושענא רבה כיום שנמצא על הסף: עדיין שבע, אבל שבע שהגיע אל קצהו, עדיין בתוך סדר הטבע, אבל כבר סמוך למעבר שמעליו. וזו משמעותו של הביטוי שחוזר בדברי חז"ל: "במוצאי שביעית בן דוד בא".

הושענא רבה הוא כמו פעמי משיח, שבעה ימים של עולם הטבע והריבוי מגיעים לשלמותם, ביום השביעי אנו מקיפים שבע פעמים, ולאחר שהשבע הושלם, נפתחת הדרך אל השמונה, אל האחדות, ואל אותה מדרגה שהמהר"ל מגדיר כ"מעלה אלקית יתירה על הטבע". (נצח ישראל פרק לב, גבורות ה' פרק מז).