ספר משנה תורה ממשה רבנו? פרשת דברים במשנת המהר"ל

ספר דברים נקרא בפי חז"ל משנה תורה, ושם זה עומד ביסוד אחד הדיונים החשובים של המהר"ל על מעלתו וצורתו של החומש החמישי. בגמרא (מגילה לא ע"ב) נאמר שבקללות שבתורת כהנים אין מפסיקין, ואילו בקללות שבמשנה תורה מפסיקין. הגמרא מבארת את ההבדל בכך שקללות שבתורת כהנים – משה מפי הגבורה אמרן, ואילו הקללות שבמשנה תורה – משה מפי עצמו אמרן. לשון זו הייתה יכולה להישמע כפגיעה במעמד ספר דברים, ולכן המהר"ל (בתפארת ישראל פרק מ"ג) פותח בהבהרה: "אין הכוונה בזה חס ושלום שיאמר משה דבר מפי עצמו אף אות אחת". כלומר, גם ספר דברים כולו תורה מהשמיים, ואין בו אות אחת שאינה בכלל תורה אלוקית.

אלא כך הוא העניין: "התורה שנתן השם יתברך לישראל יש בה שתי בחינות, הבחינה האחת מצד השם יתברך אשר הוא נותן התורה, הבחינה השנית מצד ישראל המקבלים את התורה". זוהי נקודת היסוד של המהר"ל בספר דברים. בארבעת החומשים הראשונים מתגלה בעיקר צד הנותן, הדיבור האלוקי היורד אל ישראל. בספר דברים מתגלה צד המקבלים, ישראל השומעים, מבינים, מקבלים ונכנסים עם התורה אל חיי הארץ.

"ולפיכך נקרא משנה תורה כאילו היה דבר מיוחד שהוא מצד המקבל". אין פירוש הדבר שספר דברים הוא תורה שנייה במובן של תורה אחרת, אלא שהוא אותה תורה עצמה כפי שהיא מופיעה מצד ישראל המקבלים. משום כך מתאים לו האמור בדברים א', ה': "הואיל משה באר את התורה הזאת". המהר"ל מסביר שם: "כי המקבל הוא צריך יותר פירוש וביאור". התורה כבר ניתנה, אך עתה היא מתבארת לדור הנכנס לארץ, לדור שלא עמד כבוגרים במעמד יציאת מצרים, ולדור שעתיד לפגוש את התורה בתוך שדות, בתים, מלחמות, משפט, מלכות וחברה.

באותו פרק מבאר המהר"ל את ההבדל בין דיבור משה בשאר התורה לבין דיבורו במשנה תורה. בארבעת החומשים הראשונים, גם כאשר משה הוא המדבר בפועל, הדיבור הוא מצד מה שהשם יתברך שם בפיו. המהר"ל מביא את הפסוק בשמות י"ט, י"ט: "משה ידבר והאלקים יעננו בקול". לפי זה, הדיבור היוצא מפי משה הוא דיבור שהשם יתברך נותן בפיו. אבל במשנה תורה, לשון המהר"ל היא "היה מדבר משה מעצמו כמו השליח שמדבר כאשר ציווה לו המשלח". השליח אינו מדבר נגד המשלח ואינו מחדש שליחות מעצמו, אבל צורת האמירה, הפנייה וההסברה עוברת דרך אישיותו של השליח.

משה הוא המתאים לכך יותר מכל אדם, מפני שהוא עומד בין התורה ובין ישראל. הוא המקבל העליון של התורה, והוא גם רועה ישראל ארבעים שנה. "הקבלה היא על ידי מי שקרוב אל המקבל". לכן משנה תורה נאמר דווקא על ידי משה בלשון תוכחה, זיכרון וביאור. הוא מזכיר את חורב, את המרגלים, את סיחון ועוג, את מינוי השופטים, את המסעות ואת הברית, מפני שספר דברים מכוון לדור שעומד לקבל את התורה כצורת חיים בארץ.

הדבר ניכר כבר בפתיחת הספר: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן". התורה מדגישה את הזמן, את המקום ואת מצב העם: "בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש... אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי... ואת עוג מלך הבשן". ספר דברים אינו נפתח בהתגלות חדשה מהשמיים, אלא בסיטואציה חדשה בארץ – משה המדבר אל ישראל בעבר הירדן. לפי המהר"ל, זהו בדיוק עניינו של משנה תורה: אותה תורה אלוקית, כשהיא באה מצד קבלתה בישראל.

ב"תפארת ישראל" פרק ו' מוסיף המהר"ל נקודה יסודית בדמותו של משה. הוא דן שם בפסוק בדברים א', ב': "אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע". הגמרא משתמשת בפסוק זה כנגד טענה של הבייתוסים, שמשה סידר את המועדים מתוך אהבת ישראל והקלה עליהם. רבי יוחנן בן זכאי השיב: אם משה אוהב ישראל היה, במובן של רצון לרצות ולהקל, מדוע איחרם במדבר ארבעים שנה, ולא לקח אותם בדרך של אחד עשר יום?

המהר"ל מבאר שם שמשה היה מוכן אל היושר והאמת, ומוסיף שהתורה שניתנה על ידו היא במידת הדין וביושר. דבר זה חשוב מאוד להבנת ספר דברים. אף שהספר נאמר מצד המקבל, אין הוא ספר של ויתור, ריכוך או התאמה לרצון העם. הוא ביאור של התורה מצד המקבל, אך ביאור של אמת ודין.

לכן ספר דברים מלא תוכחות. אם עניינו היה רק לקרב את התורה אל ישראל במובן רגשי, היה אפשר לצפות ללשון רכה בלבד. בפועל משה מזכיר את חטא המרגלים, את קברות התאווה, את פרשת חורב, את הסכנות שבשכחת ה׳, את אזהרת העבודה הזרה, ואת הברכה והקללה. לפי המהר"ל, צד המקבל אינו אומר שהמקבל קובע את התורה לפי רצונו, אלא שהתורה מגיעה אליו באופן שבו הוא יכול לקבלה, להבין אותה, ולחיות על פיה.

ב"תפארת ישראל" פרק ס"ח עוסק המהר"ל בהבדל שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ודבריו שם משלימים את הבנת ספר דברים. הוא כותב שהתורה שבכתב היא עצם המצווה, ואילו תורה שבעל פה היא פירוש המצווה ופרטיה. בלשונו: "התורה שבעל פה הוא פירוש המצווה". בהמשך הוא מסביר שתורה שבעל פה עוסקת באופן שבו האדם מקיים את המצווה בפועל, כלומר בצד המקבל והמעשה. לפי זה, ספר דברים נמצא במקום מיוחד בתוך תורה שבכתב: הוא תורה שבכתב במלוא קדושתה, אבל צורתו קרובה אל עולם הביאור, ההסברה וההכנה למעשה, הקדמה לתורה שבעל פה.

דבר זה מסביר מדוע רבות ממצוות ספר דברים נאמרות מתוך הקשר של ארץ וחיי ציבור. בספר דברים מופיעות מצוות המלך, הנביא, השופטים, המלחמה, הצדקה, השמיטה, העלייה לרגל, עיר המקלט, משפט העדים, מחיית עמלק, היחס לגר, ליתום ולאלמנה, וברית הברכה והקללה. אלה מצוות המעמידות את התורה בתוך מערכת חיים לאומית. לפי המהר"ל, זהו צד המקבל: ישראל אינם מקבלים תורה רק במדבר, סביב ההר, אלא עומדים להכניס אותה אל העיר, השדה, בית הדין.

גם בהקדמתו ל"תפארת ישראל" משתמש המהר"ל בפסוק מספר דברים כדי להגדיר את התורה כולה: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" (דברים ד', מ"ד). הוא מדייק שהפסוק אומר "לפני בני ישראל", ולא "לבני ישראל". וזה מלמדנו כי:"התורה חפץ מונח כל הרוצה לזכות בה יזכה בה". ספר דברים הוא הספר שבו התורה מונחת לפני ישראל, מבוארת לפניהם, מוצגת בפניהם כיסוד החיים שהם עומדים לקבל על עצמם בארץ.