שמירת הסדר האלוקי: בריאת העולם במשנת המהר"ל

"התורה היא סדר כל העולם", אומר המהר"ל ב"נתיבות עולם". "הקב"ה היה מביט בתורה וברא את עולמו", מפני שהתורה היא הסדר שעל פיו המציאות כולה עומדת.

במשנה באבות נאמר "בעשרה מאמרות נברא העולם", ועל כך שואל התנא: "והלא במאמר אחד יכול להיבראות"? המהר"ל מסביר שהמספר עשר מייצג מציאות שיש בה ריבוי המאוחד במסגרת אחת. עד המספר תשע, כל מספר מציין פרט לעצמו. עשר יוצר כלל שבו הפרטים מתחברים. לכן העולם שנברא בעשרה מאמרות מתואר אצל המהר"ל כ"כלל אחד מקושר". ריבוי הברואים נשען על סדר אחד, וכל פרט מקבל את מקומו בתוך אותו סדר.

"הנבראים אשר ברא ה' יתברך בעולמו כולם הם פועלים בעולם אשר נבראו בו, וכל אחד לפי מעלתו וחשיבותו, גודל פעולתו" (מהר"ל, תפארת ישראל). הארץ מצמיחה, המים משקים, השמים משפיעים, בעלי החיים פועלים כל אחד לפי טבעו והאדם פועל בכוחות המיוחדים לו. "עד שאין אחד בטל, והכל פועלים בעולם אשר נבראו בו".

העולם הוא מערכת שבה כל רכיב מקבל את משמעותו מתוך היחס שלו אל המערכת כולה. עץ, בעל חיים, מים, שמיים ואדם עומדים במדרגות שונות, וכל אחד מהם פועל בהתאם לצורתו. המהר"ל מדגיש את הקשר שבין צורת הדבר לבין פעולתו: "כל פעולה היא מתייחסת אל הפועל". פעולת הנברא נובעת ממהותו, והמהות עצמה קבועה בסדר הבריאה.

וזה הסמל במספר שש של ימי הבריאה. המספר שש קשור למבנה העולם הגשמי. לכל גוף יש שישה צדדים: מעלה, מטה וארבע רוחות. ששת הצדדים מגדירים את התפשטותו של הגוף בחלל, ולכן ששת ימי הבריאה מתאימים למבנהו של העולם הגשמי. ב"תפארת ישראל" (פרק מ') אומר המהר"ל: "כאשר ברא השם יתברך את העולם הגשמי הנה כמו שיש לגשם שש צדדין... כך הוא לבריאת עולם שישה ימים שבו נברא העולם הגשמי".

המרכז הוא נקודה שאינה מתפשטת לאחד הצדדים. ששת הצדדים מבטאים את המרחב הגשמי, והמרכז שייך למדרגה אחרת. ולכן שבע הוא זמנה של השבת: "ויום השביעי בו שביתה ולא היה בו הוויה, וזה כנגד האמצעי שאינו מתייחס לגשם". השבת מסמנת את השלמת הבריאה ואת הופעת הממד הקדוש שבתוכה.

המהר"ל ממשיך את הרעיון באמצעות דברי חז"ל על הפסוק "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". במשל המובא בבראשית רבה, העולם דומה לחופה שנבנתה והייתה חסרה כלה, או לטבעת שהושלמה והייתה חסרה חותם. המהר"ל מסביר שהשבת משלימה את העולם באמצעות הקשר שבין העולם לקב"ה. ולכן "השבת משלים העולם", והשבת נותנת לעולם "מעלה עליונה אלוקית".

הבריאה, לפי המהלך הזה, מגיעה לשלמות באמצעות השבת. ששת הימים מביאים את העולם אל צורתו הגשמית, והשבת מעניקה למערכת הזאת את המדרגה האלוקית שלה. לכן השבת נעשית עדות לכך שהעולם שייך לבוראו. ב"תפארת ישראל" (פרק מ') המהר"ל מסביר שהשביתה ביום השביעי מגלה את שלמות המעשה: "כיוון ששבת יש בפעולתו ההשלמה". השביתה מבטאת את העובדה שהבריאה הגיעה אל מצב של שלמות.

וזהו הקשר שבין קבלת התורה לבין קיום העולם. המהר"ל מבאר את דברי חז"ל שכל מעשה בראשית היו תלויים ועומדים עד שקיבלו ישראל את התורה. הבריאה זקוקה לסדר שיאפשר לה להתקיים כעולם בעל משמעות, והתורה מעניקה את הסדר הזה. "וכמו שהתורה היא סדר האדם, כך התורה היא סדר של העולם". התורה מסדרת את חיי האדם, ובאותו זמן מחברת את האדם אל המבנה הכולל של הבריאה.

האדם תופס בתוך המערכת הזאת מקום מיוחד. המהר"ל דן רבות במאמר חז"ל "אחור וקדם צרתני", ובשאלת סדר בריאת האדם. האדם מופיע ביום השישי, לאחר בעלי החיים, מפני שמבנהו מורכב ממדרגות רבות. הגוף שייך לעולם החומר, החיים הגופניים מחברים אותו אל עולם החי, והכוח השכלי מעניק לו מדרגה מיוחדת. לכן האדם מגיע בסוף סדר הבריאה, כאשר כל המערכות שקדמו לו כבר הוכנו לקיומו.

ב"באר הגולה" מסביר המהר"ל את מאמר חז"ל "אם זכה אדם אומרים לו אתה קדמת למלאכי השרת, ואם לאו אומרים לו יתוש קדמך". בהבחנה בין סדר ההוויה לבין סדר התכלית. האדם מגיע אחרון מבחינת מורכבותו הגופנית, ואילו מבחינת התכלית הוא עומד בראש הבריאה. "והתכלית הוא קודם אל הכל, כי הכל נברא בשביל התכלית".

האדם נעשה אפוא נקודת המפגש בין מדרגות המציאות. הוא חי בתוך העולם הגשמי, משתמש בכוחות הטבע, אוכל מהצומח והחי, נושם את האוויר ומתקיים בתוך מערכת השמים והארץ. יחד עם זאת, הוא בעל שכל, תורה ובחירה. יכולת זו מאפשרת לו להכיר את הסדר שבתוכו הוא חי ולהתאים את חייו אליו.

הבריאה מתוארת בלשונות שונים: בריאה, יצירה ועשייה. המהר"ל מסביר שהלשונות הללו מציינות מדרגות שונות של הופעת הנבראים. לשון בריאה קשורה אל "הצורה הנבדלת האלוקית שדבק בנבראים". לכן כאשר התורה משתמשת בלשון "ויברא אלוקים את האדם", היא מציינת את המדרגה המיוחדת של האדם ואת הצורה השכלית שניתנה לו.

במשנה באבות נאמר שעשרה דברים נבראו בין השמשות, ביניהם באר, מן, קשת ופתיחת פי האתון. המהר"ל מסביר שמעמד בין השמשות קשור לזמן המצוי בגבול שבין ששת ימי המעשה לבין השבת. גם האפשרויות שאינן שייכות לסדר הטבעי הרגיל כבר נכללו בתוכנית הבריאה.

בהמשך הוא מבאר את דברי חז"ל "תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, על הים שיהיה נקרע". הנס קשור אל האפשרות שהקב"ה קבע בתוך הבריאה עצמה. הטבע מקבל את חוקיותו ואת סדרו, ובתוך אותו סדר קיימת אפשרות להופעה של הנהגה אחרת בזמן הראוי. בכך מתקשרת בריאת העולם אל ניסי התורה ואל ההיסטוריה של ישראל.

המהר"ל רואה גם את הטוב שבבריאה כחלק מהסדר. "בעשרה מאמרות נברא העולם" מלמד על מערכת שלמה ומקושרת, ולכן המשנה באבות קושרת את הדבר אל שכר הצדיקים ואל עונש הרשעים. מי שמקיים את הסדר שהקב"ה קבע בעולם מחזק את קיומו של העולם, מי שפועל נגד הסדר פוגע במערכת כולה. בנתיבות עולם המהר"ל כותב: "כאשר הדבר הוא מקושר ומסודר יחד, אם אחד יוצא מן הסדר דבר זה הוא ביטול הסדר להכל וכן כאשר מקיים הסדר בדבר אחד הוא קיום אל הכל".

האדם מקבל עולם בעל סדר, והוא מקבל תורה שמלמדת אותו כיצד להשתלב בתוך הסדר הזה. התורה היא "סדר האדם" ו"סדר העולם", והאדם מקיים את הבריאה באמצעות מעשיו. המשנה באבות אומרת שהצדיקים "מקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות", והמהר"ל מסביר שהקיום קשור לשמירת הסדר האלוקי.