האם דברי חכמים הם חוקי נימוס?

בספרו "באר הגולה", בפרק הרביעי של הבאר הראשונה, ממשיך המהר"ל לעסוק במהותן ותקפן של גזרות חכמים. הוא מעלה את הטענה שנטענה, מתוך רצון להבין, אולי, כי גזרות חכמים הם "חוקי נימוס", כמו בכל אומה ולשון. אפשר היה לטעון שההלכות שתקנו החכמים דומות לחוקים אזרחיים שקובעים בני אדם כדי לקיים חברה מסודרת. הרי כל מדינה זקוקה לכללי מסחר, נזיקין, משפחה וסדר ציבורי. אם כן, אולי דברי חכמים אינם אלא "דת נימוסית", מערכת שימושית שאפשר להחליפה במערכת אחרת לפי צורכי הזמן. מה הופך את תקנות החכמים לנצחיות יותר מאשר חוקי בית המשפט של כל מדינה?

כנגד תפיסה זו מביא המהר"ל את דרשת חז"ל במסכת חגיגה (ג ע"ב) על הפסוק "דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים, בעלי אסופות נתנו מרועה אחד". מה הדורבן מכוון את הפרה אל התלם, כך דברי תורה מכוונים את האדם "מדרכי מיתה לדרכי חיים". אולם הדורבן עצמו נייד, אפשר להעבירו ממקום למקום. משום כך מוסיף הפסוק: "וכמסמרות נטועים". דברי התורה אינם ניידים ואינם תלויים בהסכמה זמנית. הם נטועים במקומם מפני שהם מתאימים למבנה האמיתי של האדם והעולם.

המהר"ל כותב: "שמפני שהם לפי השכל, והשכל מחייב אותם, הם חזקים, ואין מזיז אותם ממקומם".

חוק חברתי אנושי נועד בעיקר למנוע התנגשות בין בני אדם. אפשר להעלות על הדעת הסדרים שונים שישיגו אותה מטרה. לעומת זאת, דברי תורה אינם רק פשרה חברתית שנועדה למנוע "איש את רעהו חיים בלעו". הם נובעים מהשכל האלוהי ומתאימים לטבעו האמיתי של האדם. וזה דבר שאינו משתנה.

החוק האנושי מתחיל מהחברה הקיימת ומנסה לשמור עליה. התורה מתחילה מהשאלה מהו האדם ומהי הדרך המביאה אותו לחיים. לכן אי אפשר להזיז את דבריה ממקומם ולהחליפם במערכת אחרת בעלת תוצאה חברתית דומה.

חז"ל השתמשו בשלושה דימויים, והמהר"ל מוצא בכל אחד מהם מעלה נפרדת.

הדורבן מכוון. הוא מוציא את הפרה מהסטייה ומחזיר אותה אל התלם. כך התורה אינה רק מוסרת לאדם מידע, היא מיישרת אותו ומכוונת את חייו. היא מובילה אותו "מדרכי מיתה לדרכי חיים".

המסמר קבוע. הוא מוחזק בחוזק ואינו מיטלטל. כך התורה מעניקה לאדם יציבות. המהר"ל מביא את הפסוק הראשון בתהילים: "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים". האדם הדבק בתורה אינו נעקר בכל רוח. דעות, משברים ולחצים אינם מזיזים אותו ממקומו, מפני שהוא מחובר לדבר קבוע ועליון.

אולם מסמר נשאר כפי שהוא. הוא אינו גדל ואינו מוליד דבר חדש. לכן מוסיף הפסוק את המילה "נטועים". דברי התורה אינם רק מסמר קבוע, אלא נטיעה חיה. נטיעה עומדת במקומה, אך היא גם "פרה ורבה". מהשורש הקבוע יוצאים ענפים, פירות וזרעים חדשים.

המהר"ל מסכם את שלוש המעלות: "האחד, שדברי תורה מכוונים את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים. השני, שהם כמסמרות נטועים, ואינם מטולטלים. השלישי, שהם פרים ורבים".

התורה קבועה ואינה משתנה, אך דווקא הקביעות שלה מאפשרת את התפתחותה. בכל דור מתעוררות שאלות חדשות, החכמים אינם עוקרים את המסמר ממקומו, אלא מוציאים מהשורש פירות חדשים המתאימים למציאות שהתחדשה.

וזה מסביר את מציאות המחלוקת. אם החוקים נצחיים, איך כל חכם מעלה דעה אחרת?

לכן הפסוק ממשיך: "בעלי אסופות ניתנו מרועה אחד". וחז"ל פירשו: "אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות אסופות ועוסקין בתורה. הללו מטמאין, הללו מטהרין. הללו אוסרין, הללו מתירין. הללו פוסלין, הללו מכשירין".

אבל מה ביאור העניין? אם התורה ניתנה מפי הקב"ה, כיצד יכולים חכמים ישרים להגיע למסקנות הפוכות? אם אחד אומר טמא והשני טהור, אחד מהם לכאורה חייב לטעות. ואם כך, כיצד אפשר לומר על כולם "ניתנו מרועה אחד"?

המהר"ל פותח בהסבר אנושי. בני אדם שונים בשכלם. כל חכם רואה צד אחר של הדבר. אין שני בני אדם קולטים את המציאות באותו אופן, מפני שהשכל האנושי מוגבל ומחולק. אולם השוני בין החכמים איננו תקלה מקרית. הוא מתאים למבנה הדבר הנידון, שגם בו קיימות בחינות שונות. "אי אפשר שלא יהיה בחינה יותר מאחת לדבר אחד".

גם דבר שנקבע להלכה כטמא, כולל צד מסוים של טהרה, ודבר שנפסק כטהור כולל צד מסוים של טומאה. כל חכם מזהה בחינה אחת, ומעמיד אותה במרכז. האחד מדגיש את הצד המחייב איסור, והאחר את הצד המאפשר היתר. שניהם עוסקים באותו דבר, אך כל אחד תופס בחינה שונה בתוכו.

כדי להסביר את הדבר משווה המהר"ל את התורה לבריאה. העולם נברא בידי "אדון כל המעשים", והוא עולם מורכב. בעץ אחד קיימים יסודות שונים. אפשר לייחס אותו ליסוד המים, מפני שיש בו לחות וצמיחה, ואפשר לייחסו ליסוד האוויר, מפני שגם יסוד זה פועל בו. שתי הקביעות נכונות, אף שבסופו של דבר יסוד אחד הוא העיקרי וגובר על האחרים.

כך גם בדין תורה. הקב"ה לא ברא עולם פשוט וחד ממדי, ולכן גם התורה המתייחסת לעולם אינה מתארת כל דבר באמצעות צד אחד בלבד. בכל מקרה קיימים מאפיינים שונים, ולעיתים מנוגדים.

זהו פירוש הביטוי "מפי אדון כל המעשים". המהר"ל שואל מדוע לא הסתפקו חז"ל באמירה "ניתנו מרועה אחד", ומדוע הוסיפו שהדעות נאמרו "מפי אדון כל המעשים"? תשובתו היא שהמחלוקת בתורה מקבילה לריבוי שבבריאה. אותו בורא שיצר מציאות המורכבת מיסודות ומכוחות מנוגדים נתן גם תורה שבה יש לכל עניין בחינות שונות.

המטמא אינו ממציא צד שאינו קיים, הוא חושף את בחינת הטומאה. המטהר אינו מעוות את הדין, הוא חושף את בחינת הטהרה. שניהם למדו תורה, מפני ששניהם תפסו צד אמיתי במציאות.

אבל אם כולם אמת, איך יודעים מה לעשות? האם עושים מה שרוצים?

המהר"ל אינו משאיר את המחלוקת ללא הכרעה. חיים מעשיים אינם יכולים להתנהל כאשר כל אדם נוהג פעם כדעה האוסרת ופעם כדעה המתירה. לכן הוא מדגיש: "לעניין הלכה למעשה אין ספק שהאחד יותר עיקר מן השני".

בכל דבר מורכב יש יסוד עיקרי ויסודות משניים. העץ מורכב מארבעה יסודות, אך אחד מהם גובר ומעניק לו את צורתו. כך גם בדין: כמה צדדים קיימים באמת, אך אחד מהם עיקרי יותר והוא המכריע את ההלכה.

הדעה שלא נפסקה אינה נעשית חסרת ערך. היא ממשיכה לבטא בחינה אמיתית של הסוגייה. הלומד רק את ההכרעה יודע כיצד עליו לנהוג, הלומד את כל הדעות משיג את הדבר עצמו על מכלול צדדיו.

בלשון המהר"ל: "השומע כל הדעות הרי השיג הדבר כפי מה שיש לדבר בחינות מתחלפות".

מכאן נובעת חשיבותה של המחלוקת בתוך בית המדרש. מטרת הלימוד אינה רק להגיע במהירות לפסק הסופי. החכמים פורשים לפני הלומד את מבנה הדין: צד החיוב וצד הפטור, צד הטומאה וצד הטהרה, צד הפסול וצד הכשרות. ההכרעה נדרשת למעשה, אך ההבנה השלמה נבנית דווקא באמצעות שמיעת כל הבחינות.

החכמים נקראים "בעלי אסופות", מפני שהם יושבים בחבורות ועוסקים בתורה. הם שונים בשכלם ובדעתם, אך מתאספים במקום אחד. המחלוקת אינה מפרקת את בית המדרש, היא יוצרת את שלמותו.

חכם יחיד יכול לראות צד אחד. אסופת חכמים מציגה את מכלול הצדדים. כאשר המטמא, המטהר, האוסר והמתיר יושבים יחד ומבררים את טעמיהם, התורה מופיעה במלוא רוחבה. בסיום הדיון נקבעת הלכה אחת, אך היא נקבעת לאחר שכל הבחינות נשמעו ונשקלו.

המחלוקת הפסולה מתחילה כאשר כל צד מבקש לבטל את עצם הלגיטימיות של הצד האחר. מחלוקת לשם שמים נראית אחרת: כל חכם עומד על דעתו ומוכיח את בחינתו, אך כולם יודעים שהדעות ניתנו "מרועה אחד". אחדות התורה אינה מחייבת אחידות של מחשבה, היא מחייבת שכל המחשבות יהיו נאמנות לאותו מקור ויתכנסו אל אותה מערכת הכרעה.