אפרת ברזל

אפרת ברזל משוחחת עם בתה, מאיה, על בדידות רגשית של ילדים רגילים. מה קורה בלב שלהם כשאנחנו כועסים עליהם? רמז – מעט שמחה והרבה נקמה

כשאחת הבנות מתחילה להתדרדר: לשפוט או לא? מה בין הלכה לדברים שאינם מקובלים? 4 נערות שואלות את אפרת ברזל שאלות שמעניינות בנות נוער

באותו ערב, כבר לא ילדה, עשינו אחד ועוד אחד וגילינו שהיינו באותו גן. "גן גולן" ו"גן תבור". החזרה הזו הביתה, יום אחרי יום, גרמה לי להתקשר לבעלי מהדרך ולהגיד לו, "שלח לי, שלח לי מהר את השיר הזה שהמלצת לי עליו להתרכז בו ולבכות

בפעם הבאה שאתם מאפסים ילד או ילדה וחושבים שזה שהם זזו הצידה או הלכו לחדר, או מתנהגים פתאום "יפה", כמו שרציתם, אל תחשבו שניצחתם או שפתרתם את הבעיה. בינינו? אולי רק יצרתם את הגל הבא

אז לא חשבתי שאכתוב על זה, כי זה לא מצטלם טוב. זה הצטלם רע. אבל בסוף ראינו משהו ממש ממש טוב

"אמא, לימדת אותי להיות ילדה שמחה, לימדת אותי להיות נערה, לימדת אותי להיות אמא. למדי אותי בבקשה כעת להיות זקנה. יש לך כל כך הרבה מה לתת לי, ואני רוצה להמשיך לקחת ממך"

בעולם הרגשות אין עסק רק עם "רגשות". יש גם עסק עם "נימי רגשות". אז התאמצתי מאוד באותו יום, והשתדלתי מאוד שייצא טוב. ואז בעלי הגיע, ראה וזרק לחלל הסלון, "איזה יופי". קטן כזה. ציפיתי ליותר

נפלאות דרכי ה', איזו מכונה מופלאה זאת הנשמה, שלפעמים מרשה לאדם להציץ ברטרוספקטיבה עצמית, מתוך ההווה, דרך מנהרת האישיות שלך, לראות דרכה את ראשית הרהורי התשובה

אפרת ברזל משוחחת עם חני וינברגר ועם אילנה, אמהות לילדים עם שפה שסועה, על ההתמודדות של הילדים, וההתמודדות של האמהות

דרך העיניים שלך, אני מרגיעה את עצמי. את רואה אותי? אפרת ברזל משוחחת עם בתה, מאיה, על הקשר העמוק בין הורים לילדים

"חכי בשקט", דיברתי אל עצמי. חינוך אמיתי נעשה כשהאדם האחר מסיק מתוך עצמו את ההיגיון והרעיון. וראיתי איך מזונות במקרר שלנו הולכים ומתקלקלים, הולכים ומצטמקים. ורע להם. "המקרר הזה לא מקרר"

"אלו היו צרכים רגשיים מאוד לגיטימיים שלנו כילדים. מה עשינו? פיתחנו בגאוניותנו רעיון לפתרון. דרך לשהות בה בביטחון. שיטה שהמצאנו, 'דרך הגנה', כדי להישמר מכל המפחיד הקיומי הזה, הרע. תנו לי הכל, רק לא להרגיש בושה. כאב. עצב. פחד"

אפרת ברזל משוחחת עם ברכי שילת לקראת ג' בתמוז, יום הילולת הרבי מליובביץ', על משמעות העומק של המילה "ממש"

בשנה האחרונה התחלתי לזלזל. מודה. הדרכון שלי – פג תוקפו, בכלל לא השתמשתי בו. אולי פעם אחת, כשנכנסתי לבריטניה ולא היה לי כוח לחכות בתור של הישראלים. ואז החלטתי לחדש

בל לנו לשכוח שליהודים נכנס אור משלהם דרך הפתחים הייחודיים השמורים רק להם, אלה שנפתחים עבורם רק באמצעות מפתח הקסמים שפותח היכלות, כמו צופן סודי, רק ובתנאי, ברגע הזה שבו הם מחליטים

אפרת ברזל משוחחת עם הרבנית רבקה בן סימון על בנות הסמינר שסיימו את לימודיהן, ועדיין לא התחתנו – איך שומרים על הרמה הרוחנית, מה עושים כשרוצים לנסוע עם חברות, מה קורה כשהשידוכים המוצעים משתנים, ומה עושים על קו התפר הזה שבין ילדות לבגרות

אני פוגשת אתכן בכל המקומות, אנחנו מדברות. לפעמים בלי מילים, רק במבטים, לפעמים אתן אומרות לי "אני חברה שלך, אני מכירה אותך, אולי את לא מכירה אותי". אבל אני כן מכירה אותך, כי כדי לכתוב מצבי לב אני ניזונה מכן

אפרת ברזל משוחחת עם רבקי קאהן, חסידת בעלז, על הסיפור הטיפולי שלה בעודה בנישואים שבהם הרגישה כמו בסיוט, על התובנות שקיבלה ועל הדרך שבה הפכה את הזוגיות שלה מגיהינום לגן עדן

אפרת ברזל משוחחת עם בתה, מאיה, על רגשי אשמה אמהיים, ועל תובנות מתבגרות של יחסים בין הורים לילדים, ובכלל

"מה הסבירות שביום הזה, ירושלמית כמוני, שנוסעת לצפון, ומכל החנויות נכנסת דווקא לזאת, שבדיוק בשעות העבודה האלה תהיה אריאל במשמרת, שתספר לי את סיפור הכליות הזה?"

מהי האופציה האומנותית של יצירה שהיא מקשה אחת, מול האופציה האחרת של חלקים-חלקים שהורכבו?

אפרת ברזל משוחחת עם קרן, עדי ומימי, שלוש נשים גרושות חרדיות, על היחס לנשים גרושות ועל התמיכה לילדים להורים גרושים

אפרת ברזל משוחחת עם בתה, מאיה, על הצורך בחברות בגיל צעיר ובגיל מבוגר, איך מייצרים חברויות טובות בגיל בוגר, ומה זו בכלל חברות טובה באמת?

ויניצקי המשיך וסיפר שמישהו, גוי, לא מזמן, דווקא איראני, בטיול בדובאי, שאל אותו כחרדי, "מה אלה החוטים האלה של היהודים?". ויניצקי ענה לו: "זה Wi fi לאלוקים"

לקראת שבועות, אפרת ברזל משוחחת עם אילנה, אישה שהתגיירה יחד עם בעלה, על המסע של חייה שהוביל אותה למאמץ להיות חלק מהעם היהודי

אפרת ברזל משוחחת עם נועה אלונים שניר, העורכת הגרפית של ספרו החדש של דודו כהן, על גרפיקה, על זיכרונות מהעבודה בעיתון ידיעות אחרונות, ועל נוסטלגיה ויתרונותיה

סיפרתי להן, כמו שאני אוהבת להתחיל לדבר, שאמא שלי היא מהזן שמפגין בקפלן. גם כשהחטופים כבר חזרו. היתה שם אישה מתוקה אחת, ששאלה את החברה שישבה לידה, "מה זה קפלן?"

ההורים נסעו, ואני יצאתי עם הנכדה הגדולה לרחבי בני ברק כדי לחפש פעמון ובד סקוטי לעניבה של פליקס. ומצאתי מלאך

בגיל מסוים אין צורך להוסיף קרשים למדורה. להיפך, צריך להתחיל לאט לאט לרוקן אותם, להסתקרן מאיפה הם באו וכמה מתוקים הם, לגרום להם לתת ידיים אחד לשני, ליצור שיח מדבר ביניהם

ילדות קטנות לא תמיד יודעות לתת שם למצבים ולרגשות. ילדות גדולות יודעות. ועוד איך יודעות