"מה לך ולדיאליזה?", קפצה המוכרת בבהלה. "מה, את מכירה את זה מקרוב?"

צילה פשקוס החליטה לעזור לי השבוע עם כתיבת הטור. הייתי מעדיפה שיעזרו לי באזורים אחרים בחיים, אבל אצל היהודים כל חסד מתקבל בברכה. בטח אם הוא מגיע מצילה המצילה.

את צילה פגשתי בראיון שערכתי לפני לא הרבה זמן, אישה חרדית צדיקה מרמת שלמה, מלאך המהלך בינינו. היא תרמה כליה, אף על פי שהנתונים הראשוניים לא אפשרו לה. הרופאים המליצו לה לוותר. אבל היא לא ויתרה ויצאה למסע שהוכיח למי שהיה צריך להוכיח שהגוף שלה חזק מספיק, שבוחן הכליות והלב נמצא לצידה, ושכשיהודי רוצה לעשות חסד, אי אפשר להתווכח איתו.

לפעמים אני חושבת שמי שכתב את הפתגם, "להתווכח עם אישה זה כמו לקרוא עיתון מול רוח חזקה", הכיר את צילה. כתבתי עליה כאן, והזמנתי אותה גם לערב מיוחד שהנחיתי במנהל הקהילתי של הרכס, ערב שעסק בדיון העמוק של הצורך שלנו לקבל ולתת.

הערב הוקדש לשיח עמוק על התנדבות. נשמע כאילו נושא של מה בכך. אבל מה שרץ שם בערב במחשבות של ציפורי הנפש, וסיפורי הנפש מאחורי התחום הזה, היה מדהים ומלמד. לא תמיד זה רק "קל" ו"יפה" ו"צדיקי", לקבל ולתת. כמה מאיתנו מוכנות בכזאת קלות להגיד: "כן, אני זקוקה לעזרה, אני חלשה"? כמה מאיתנו יודעות, מהצד השני, להגיד, "הייתי רוצה לתת יותר, אבל אני לא מסוגלת, ילדי קודמים, ביתי קדוש"?

בחודשים האחרונים, מקווה ששמתם לב, המסרים האלה של עוצמה, ואני, וכוחי, וכספי, נמאסו עלי כללית. מרוב שמזליפים לנשים כמה שהן לא צריכות אף אחד חוץ מאת עצמן, מתחשק לי לפעמים להוציא שקיות נייר מיוחדות עם ניילון שצמוד אל תוכן. איך מתארים במילים יפות שקיות שאוגרות משהו שכבר אי אפשר להחזיק בבטן?

אנחנו יהודים. ואנחנו צריכים זה את זה, מסרים מעולמות אחרים חודרים אל שדות הקודש שלנו. ילדים צריכים הורים, הורים צריכים ילדים, בתוך משפחה יש אבא ואמא שזקוקים אחד לשני, בדיוק כמו שכולנו נצרכים לחסד מאלוקים. בדיוק כמו שאנחנו העם שה' בחר, ואכפת לו המון שנבחר להדר במצוותיו, בחזרה אליו.

כשצילה שלחה לי השבוע את הסיפור שארע לה לפני שבועיים, לשתינו היה ברור שזה סיפור חסד שצריך להיות מודפס. קבלו: "נסעתי עם בעלי לסדר איזה עניין בצפון. תיכננו לתקתק ולחזור לירושלים בזמן. סיימנו מהר, ואז אמרתי לבעלי שאולי בזמן שהתפנה לנו נעבור במרכז גדול לרהיטים בצפון, מרכז קניות לעיצוב הבית, כי חיפשנו כבר תקופה כורסה מסוימת מאוד, מותג ידוע ואיכותי כדי לקנות. נכנסנו למקום הענק הזה.

המוכרת היתה אדיבה, והפנתה אותנו לפינת החנות שם עמדה כורסה בסגנון שחיפשנו, אמרתי לה שכבר חרשתי הרבה חנויות ולא מצאתי את האחת כלבבי. "אני מחפשת", מספרת לי צילה שהיא אמרה למוכרת, "משהו שלא ייראה כמו כורסת דיאליזה".

"מה לך ולדיאליזה?", קפצה המוכרת בבהלה, "מה, את מכירה את זה מקרוב?".

"אני בתחום", מספרת לי צילה שהיא ענתה לה. "חתמתי ולא הוספתי".

המוכרת לא ויתרה. "'איך קוראים לך?', היא שאלה. 'צילה פשקוס', עניתי. 'את צילה?!', נשמעה מהמוכרת צרחת הלם". ובין רגע היא נפלה על צילה בחיבוקים ובבכי והסבירה, "את יודעת כמה אני מנסה להשיג אותך, וללא הצלחה?". מסתבר שבעבר, כשעלה הצורך לחפש עבור המוכרת הזו תרומת כליה, צילה שוחחה איתה ארוכות. "את עזרת לי כל כך בעצה ובהקשבה, בעידוד. את אמרת שאתם ב'מתנת חיים' תעשו הכל כדי למצוא תורם. אני אריאל, זוכרת שדיברנו?".

צילה נזכרה באישה הצעירה בשנות העשרים לחייה, אימא לתינוק בן חצי שנה, שהכליות שלה קרסו במהלך הלידה הקשה שעברה. בעקבות כך נצרכה לטיפולי דיאליזה יחד עם שארית הכוח שנותרה בה לטיפול בתינוק.

"נו?", שאלה צילה, "מה בסוף? עברת השתלת כליה?".

"לא", ענתה אריאל, "העסק הסתדר".

"מה זאת אומרת הסתדר?", צילה ממשיכה. "אפרת, והיא מספרת לי את אחד הסיפורים ההזויים ששמעתי מעודי. היא סיפרה שלמצוא כליה מתאימה עבורה היתה משימה לא פשוטה. אריאל היתה מפוצצת בנוגדנים. היא ובעלה, זוג חילונים, החליטו להתחזק בשמירת שבת כהלכתה".

"נו?", עכשיו אני נכנסתי למצב של סקרנות מרובה, צילה מספרת שהיא עומדת בחנות במתח, ואריאל ממשיכה, "מאז, שלקחנו על עצמנו את שמירת השבת, הכליות חזרו לתפקד. לא בתפקוד של מאה אחוז, אבל כמעט. בכל מקרה הרופא הודיע שאין לי צורך בהשתלת כליה כרגע". צילה המשיכה וסיפרה לי שהיא אמרה לאריאל שהיא לא שמעה בחיים סיפור של כליות שחזרו לפעול, אבל כוחות השבת יש להם כנראה הרבה מעבר למה שאנחנו יכולים להבין.

מה הסבירות שביום הזה, ירושלמית כמוני, שנוסעת לצפון, ומכל החנויות נכנסת דווקא לזאת, שבדיוק בשעות העבודה האלה תהיה אריאל במשמרת, שתספר לי את סיפור הכליות הזה?".

חברתי איה אומרת לי לא פעם שאני חיה בתוך סיפור חסידי. אני רואה שהיא צודקת, החברה שלי, ואני רואה גם שאני לא חיה בו לבדי.