למה חשוב לא לברוח מרגשות? מה הסוד הזה שבהשריה?

אני חייבת את הטור הזה לשחר.

שחר, ילדה אהובה אחת, תדעי שאני לא שוכחת, גם אם עובר זמן.

את שחר הכרתי בהרצאה בקיסריה לפני שנים רבות, אולי קצת יותר מזה. שחר הייתה נערה, בת בכורה למשפחה מבורכת בילדים, שאמא שלהם, אמא יפעת, פתע חלתה במחלה הקשה הזאת שאף אחד לא אוהב.

בקיסריה, לכל מי שלא יודע, יש קהילה מדהימה, חלקם בעלי תשובה ואחרים דתיים מבית שהתחזקו, אנשים שחיים חיי תורה של ממש, חלקם אפילו מסיעים ילדים וילדות במסירות נפש למוסדות מתאימים.

אמא של שחר נפטרה בסוף. מאז עברו שנים, ושחר כבר אמא בעצמה לילדים. דרך שחר הכרתי שכבה שלמה של בנות, חברות שלה, שמבינות שבעומק האהבה, מאחורי כל מה שנראה לאחרים בחוץ, יש משהו קדוש של בפנים, יש סוד יהודי שהוא של כולנו, כוח גדול מאת בורא עולם, שכשילדה יהודייה בשקט של עצמה, יודעת להקשיב לו, שום דבר כבר לא יבלבל אותה.

בית יהודי בונים על יסודות של קדושה.

לפעמים, כשהייתי מתבוננת באלבום התמונות של אמא יפעת, כזה ששחר הביאה לי לראות, הייתי מרגישה את יפעת אומרת לי, ממש בקולה, "אני כאן, אבל למעלה. אני הלכתי, כי ככה נקבע, אבל אתן, אימהות שכן כאן, תמשיכו לשמור על הילדים שלי, תיהנו מהנכדים שלי, ספרו להם על סבתא שלא זכתה לראותם, תדברו אליהם אמיתות של עם". הרגשתי כמו מעין צו, צוואה. ילדות זקוקות לאימהות. אימהות זקוקות לדעת שהכל בסדר עם הילדים שלהם במהלך של דורות.

אחת השאלות ששחר שאלה אותי לפני כמה חודשים, בעקבות טור, כן, גם בקיסריה קוראים אותנו, שחר שאלה לגבי מילה שמהווה יסוד, רעיון, שכתבתי בטור על ניקיונות פסח. ציטטתי בטור הזה גברת שעזרה לי פעם בניקיון הבית, ולימדה אותי "רעיון ניקיון" מכונן: "הסוד של הניקיון", היא אמרה, "הוא בהשריה". שחר שאלה כבר בזמן פרסום הטור ההוא, בפסח, שאלה של כל השנה.

היא שאלה בעצם שאלה עמוקה מעולם הטיפול, מעולם הריפוי, מעולם הנפש, עולם הגדילה, עולם הזוגיות, עולם ההורות, עולם הקשר המשפחתי, החברתי, עולם ההתפתחות, עולם האנושיות.

שאלה שנשאלת, או אולי הוראת המלצה שמומלצת, כמעט בכל שיטה שמנסה לרפא, לעזור, לשפר מהלכים רגשיים אצל אנשים שיודעים להשתמש בעולמות הפנימיים והרוחניים שלהם כדי לחזק בית. בעיקר את הבית של הנפש שלהם.

"תסבירי לי פעם", ביקשה שחר, "למה חשוב לחזור, למה כולם אומרים שחשוב לשהות, שחשוב לא לברוח מרגשות? כאלה שמציקים, שמפחידים, מה זה הסוד הזה שבהשריה?".

שחר? שאלה מעולה.

בשבוע שעבר עמדתי מול משפחות עזר מציון בנופש בקיבוץ חפץ חיים, דיברנו סביב נושא חשוב אצל כולנו, בני האדם, הנושא שבעצם עליו כונס הכנס. יסוד אנושי שנקרא: בושה.

לכל רעיון ומחשבה יש עת תחת השמש. אני עומדת שם על הבמה ומדברת, ונזכרת בשחר. מחייכת ומנסה להסביר בקול רם מול הקהל בדיוק את מה שהילדה של יפעת שאלה. יש רגעים שבהם ה' מזכה אותך בבהירות הסברית מול מצבים מסובכים. זהו מעין צומת אישיותי שממנו את פונה לחיים בהירים יותר.

"כשהיינו ילדים, היינו קטנים ורכים, מפוחדים ושבריריים", אמרתי. "חששנו שאם ידחו אותנו, או 'יאיינו' אותנו, לשון 'אין', 'איון', או שיגידו עלינו או על מי מהמשפחה שלנו משהו שאינו תואם נורמליזציה חברתית או רגילות אנושית, לא יהיה לנו מקום. לא יהיה לנו מחסה, לא יהיה לנו בית, ביטחון, לחזור אליו. לישון בו. אלו היו צרכים רגשיים מאוד לגיטימיים שלנו כילדים. מה עשינו? פיתחנו בגאוניותנו רעיון לפתרון. דרך לשהות בה בביטחון. שיטה שהמצאנו, 'דרך הגנה', כדי להישמר מכל המפחיד הקיומי הזה, הרע.

"תנו לי הכל, רק לא להרגיש בושה. כאב. עצב. פחד.

"וזהו, המשכנו לחיות עם ההמצאות שלנו, האדירות. בחלוף הזמן גדלנו. גילינו עוד המון דרכים וכוחות, נזכרנו בעוד יכולות עצמיות שהסתרנו כדי להתפנות להשתמש בשיטות שלנו. הבנו לאן הלכנו כשהיה לנו קשה, מי עזר לנו, עזרו לנו? מה עשינו? איזו בדידות הרגשנו.

"רק אם נשוב, כגדולים, ונבחן את הדרכים הישנות הנפלאות של עצמנו, מקסימים שכמונו, נוכל פתאום לראות ששביל הבריחה ומסתורי ההגנה, כבר יכולים להיות רחבים יותר, חכמים, מרגיעים באמת, ובוגרים יותר".

"שורש ש.ו.ב, לשון 'לשוב'", יצא לי פתע על הבמה, "מבטל כריפוי את שורש ב.ו.ש, זה של הבושה".

שחר, את יודעת, יש שיקראו לזה "פסיכואדיוקציה", בקשה ונתינה של הסבר התהליך שעושים בקליניקה. מה עומד מאחורי התהליך הטיפולי. היהודים יקראו לזה בתפילה מול ה', "יהיו לרצון אמרי פי, והגיון לבי לפניך".

תמיד תשאלי, ילדה שלי, כי הרעיון וההיגיון, כמו שכתבתי בחוברת ההדרכה שלי להורים "רוצו לחבק את הילדים שלכם", הרעיון של הילדה שהיינו וההיגיון של האמא שהפכנו להיות, תמיד יעניינו את אבא שבשמיים, זה שגם אז וגם עכשיו, רואה, כמה אנחנו ילדות שמשתדלות.