"אני צריך הערכה רק מאמא. כי אין כמו אמא בעולם"

בשבת האחרונה היו לנו אורחים בעלי תשובה. כאלה של שנים. כאלה שדומים לנו בהרבה דברים. אלה שבתות שאת עושה בהן שני צ'ולנטים: "צ'ולנט של בעלי תשובה", וצו'לנט רגיל. אינו דומה צ'ולנט של בעלי תשובה לצ'ולנט רגיל. כשיש אורחים שהם גם וגם, גם חרדים מבית וגם בעלי תשובה, שמח אצלנו בשולחן, המון אקשן, אני לפעמים עושה שני סירים. סיר גדול וסיר קטן. עיקר ההבדל הוא שבצ'ולנט לבעלי תשובה, זה כבר "מושג תבשילי" אצלנו, במקום שעועית אני מכניסה קינואה, במקום חומוס – מכניסה דוחן של תרנגולים, ובמקום "בובס" לבנים גדולים, מדהים איך הם נראים כמו כליה, אני מכניסה, בכשרות מהודרת, בובס ענקיים בצבע חום עם ורידים ונימים. הם נראים כמו מעבדה של שיעור טבע. לפעמים לא מתחשק לי בכלל לבשל אותם, אלא להנביט או סתם להביט.

"ולמה כל זה?", אני חושבת לעצמי. כי יש יסוד בנפש שרוב הדור שלנו בעולם החינוך שבו אני גדלתי, גדל עליו, והוא היסוד שנקרא "תהיי מיוחדת", "אל תהיי כמו כולם", "חפשי את המיוחדות שלך", "משם תתני לעולם". אני לא זוכרת אם בוודאות מישהו ישב והסביר לי שככה כדאי להתפתח אל המבוגר שנהיה. אולי החברים והאוכלוסייה שעטפה את הבית שלנו, העבירה את המסר הזה ללא מילים, אולי קלטתי כילדה ממי מתרשמים? מי זוכה לתהילה? אנחנו יודעים בילדותינו לזהות את שפת המקום, את שפת האהבה, את חוקי הבית והחברה, את מה ייתן נחת לאמא, איפה נקבל הערכה. וזה בסדר. ככה זה ילדים בריאים.

עכשיו אני הולכת לסבך את העסק. כשאת מבינה עמוק תהליכים של רגשות, בבקשה אל תפחדו לגעת בהם, הם מתנה שה' שולח כמו קידודי מידע עצמיים, רגשות, גם הפחות נוצצים הם אזורים שלנו שהפכו להיות בלתי משומשים על ידי בעליהם בעצמם. ויש בהם, כל עוד אנחנו כאן, מניפה אישיותית אמיתית שהיא כולה שלך. תניחי אותה, קודם כל בתפילה מול בורא עולם. אל תחכו לאסונות או לניסיונות שאחריהם תגידו, "לא ידעתי כמה כוחות יש בי", אל תחכו להידחק לפינה ולהגיד, "לאיזה עוצמת רגשות הביא אותי הניסיון". כוחות הנפש שלנו נבנים כשמאלצים אותם להיות מופעלים, אבל הם גם היו שם קודם לרשותנו. אולי בעוצמות מעט אחרות. לפעמים אני אומרת לאמא, "כבר לא נותרה לי הרשות, לפי השיטה, להיות ילדה רגילה, סתם, כזו 'רגילה', תנו לי פה איזו מילה מתאימה?".

ולכן, וזה מה שדיברנו בשולחן השבת, כשהאורחים אמרו, "אמא שלך לא תהיה מרוצה ממך בחיים, אה?". אני כבר יודעת לענות על שאלות כאלה. פעם הייתי נבהלת, היום אני כבר מומחית. "כן, אמא שלי עדיין היתה רוצה שאני אהיה משהו אחר שקשור לעולמה. יש לי אמא מקסימה, שנתנה את כל כולה לגדל אותנו, ואכזבתי אותה בהיותי בעלת תשובה". את הפאנץ אני כבר מזמרת על אוטומט, "למדנו ליישב פיצולים, להחזיר לעצמנו, שתינו, בתהליך 'השבת העצמי', את כל האכזבות שכאבנו, את כל האהבה שיש בין אימא לילדה, גם אם הן שונות". למה זה עושה לי עכשיו כאלה דמעות?

אני יודעת למה. כי זה לא קל. וזה אף פעם לא היה. אבל זה קרה. כי עמלנו שתינו. ועכשיו, כשאני כל כך מתעניינת בזקנים, כן, עוד אספר מדוע, ואני לומדת המון על תהליכים שעוברים אנשים בגיל המבוגר בתוך הלב של עצמם, כשהם מבינים שהחיים כאן אינם לנצח וכמה חשובות לנו מערכות היחסים, אני מגלה באמא, והיא בי, כל כך הרבה שעות של יחד ואזורים משותפים. זה חלק מכיבוד הורים. אני הרבה אומרת לאמא שאני כזאת מקפידה במצוות כי היא לימדה אותי לחקור, ולהבין, להתבונן על כל גבעול, ולשאול, לדעת את ה'.

בראשון אחר כך היתה לנו ישיבת תוכן בעבודה, שבה דנו על נושאים ועל מה חשוב לדבר בהקשר לגיל הזקן, גם בקרב אנשים צעירים. "אם תפילותינו יתקבלו", אמרתי, בהתייחס למבוגרים, "כל אחד מאיתנו יטפל יום אחד באמא או באבא, בהפוך מאיך שהם טיפלו בנו כשהיינו קטנים. מה זה עושה לנו? ומה זה עושה להם? לא רק בטיפול פיזי, אלא גם בנפש שנתנה כל החיים, ועכשיו נצרכת? "ואתם יודעים מה", הוספתי, "יום יבוא, ואם התפילות יתקבלו, גם אם זה נראה רחוק, הילדים שלנו יטפלו ויעזרו לנו. ואז, מה נרגיש?".

התקשרתי לאמא ואמרתי לה, "אמא, לימדת אותי להיות ילדה שמחה, לימדת אותי להיות נערה, לימדת אותי להיות אמא. למדי אותי בבקשה כעת להיות זקנה".

חייבת שנייה טישו.

"יש לך כל כך הרבה מה לתת לי, ואני רוצה להמשיך לקחת ממך".

יומיים אחר כך, כשהחמאנו בעבודה כולנו לאחד מכותבי התוכן שעובדים איתנו, איש מוכשר שהולך וגדל בעבודתו, הוא כתב תיאור של מילים מדויקות, טקסט מושלם, איש יקר עם ציציות ופאות, פנים טובות, עיניים מאירות. "כמה מחמאות שלא תיתנו לי, הוא החזיר לנו בתגובה, "אמא שלי לעולם לא תהיה מרוצה ממני. אכזבתי את אמא שלי, שרק רצתה שאהיה תלמיד חכם. לא משנה כמה מילים טובות יגידו כולם".

עוד טישו.

"אני צריך הערכה רק מאמא. כי אין כמו אמא בעולם". אנחנו תמיד צריכים, אנחנו תמיד רוצים, גם כשנהיה בני מאה ועשרים, לעשות נחת להורים. קחו, קחו מאיתנו, אמא, אבא, את מה שאנחנו טובים בו. גידלתם ילדים מדהימים.