אפרת ברזל

אפרת ברזל משוחחת עם אפרת שקד, אמא לילד שנולד ללא דופק, וחי בניסים. שיחה מלאת אמונה ובונת אישיות

הילד או הילדה כבר גדולים, אולי אפילו נשואים, אבל הם סובלים: מערכות יחסים רעילות, התמכרויות... איך אפשר להגיע אליהם, לזהות וגם לעזור להם? דלית עדי ואמא שלה בשיחה מרתקת עם אפרת ברזל

"מגניב, אנחנו ממש בעד, בן שמניח כאן תפילין הוא בעינינו גיבור, אכפת לו מהעם שלנו, הוא נאמן לרצונות שלו, אנחנו מעריכות כאלה בנים יותר מאחרים", הן אמרו

הדבר קרה ביום שהבן שלי נולד, רק שאני לא ידעתי, אז, כשגרנו במגדל בזל בתל אביב, על מה מדברת הפרשה הזו. האמת שבכלל לא ידעתי שיש עוד פרשות חוץ מווטרגייט

אפרת ברזל משוחחת עם רחלי פלנט-רוזן, על הספר "אם אתם קוראים את המילים האלה", שמרכז את מכתביהם האחרונים של הנופלים במלחמת "חרבות ברזל", ועם הפסיכולוגית אלישבע רז, על הקשר שנותר עם הנופלים, גם אחרי מותם

אפרת ברזל משוחחת עם סיון אלמוסלינו אלבז, ועם הרבנית שוורצמן – בתם של הרב שלמה וולבה זצ"ל והרבנית רבקה, על סיפורי גבורה מהשואה, ועל "אמונתך בלילות"

"זה מצחיק. נראה למישהו שאני לא רואה מה את כותבת? נראה למישהו שהוא יכול לגלות לי משהו שאני לא ידעתי שנכתב? זה אחד הכיפים שלנו, הביחד הזה. לחיות, לחשוב, לכתוב"

ואני רוצה לדבר עם אמא ואבא של הרבנית רבקה וולבה ע"ה, כדי לשאול אותם על ה"לכבוד שבת" השפתי הזה, וחושבת כמה זה גאוני להעביר לילדים גאוות יחידה של מילים

"לא רציתי שהאירוע הזה ייגמר", אמרה לי הפרמדיקית. "זה ריח של שבת", הסברתי לה

אפרת ברזל משוחחת עם הרבנית יוכבד לוין, אשתו של הרב אריה לוין – נכדו של "רב האסירים" ר' אריה לוין זצ"ל, שממשיך את דרכו. האזינו

התרגלנו רק לחכות, ולדאוג, ולהיות בחוסר, ולשאול מתי. ומה יהיה. אבל בכל רגע מתרחש יש גדול.  יש לך הצלחות שכבשת. והן שלך. זאת גאולה

אפרת ברזל משוחחת עם שירלי אבנון קרייזל, מרפאה בעיסוק ומנחה קבוצות בתחום בריאות הנפש, שעוסקת בסידור הבית, גם מההיבטים הנפשיים שלו. האם כשמסודר בנפש – מסודר בבית, או שאולי להיפך, כשהבית מסודר – הלב מסודר?

בדרך חזרה דיברנו על מגזר שלם שיודע לעשות משהו שאף מגזר יהודי לא יודע לעשות טוב כמוהו: לשמור על שרשרת הדורות, על מסורת מדויקת ועל קיום התורה הקדושה. שום של פסח

אתמול הורדתי את הנינג'ה החדש לממ"ד. שלושה שבועות הוא שרד. איש לא שם לב, לי התפנה מקום על השיש. כלים עם זמן שאול

אפרת ברזל משוחחת עם ריקי פייבלזון, בתו של הרב אליהו מאיר פייבלזון, על הכנה לליל הסדר – הלילה שבו הילדים נשארים ערים כדי לשאול אותנו שאלות, לא רק על כביסה – אלא גם על אמונה

די דיאטות! כן הקשבה לעצמיות הרגשית שלנו בקשר לדבר הכי טבעי, אוכל. אפרת ברזל משוחחת עם שירי כהן, מאמנת אישית לאיזון אכילה רגשית ודימוי גוף – וגם מאיירת מוכשרת

הסתכלתי עליו מהצד, עם הכיפה השחורה מהקטיפה, החולצה הלבנה והחליפה. הוא נראה לי בחור ישיבה. העיניים הטובות שלו. השתמשתי בשני צמצמי העיניים שלי. לרגע הפכתי אותו במחשבות לילד במסלול חיים אחר

"נשים רבות מרגישות תסכול מגלגל השנה שחולף להן, ונשאר עבורן רק ברמה הטכנית. מדברות על עייפות כשזה כבר מגיע לענייני רוח, אני חייבת לחלוק אתכן שיטה שעשיתי לי כדי לא להילחץ מאופציות מרגשות שיכולות להתפספס".

שלוש פעמים היא התחתנה עד שהגיעה למלכות שלה – כי לוקח זמן לפעמים עד שאישה מבינה את ההסתרים שהחביאו ממנה תובנה מרכזית. אפרת ברזל משוחחת עם גתית לביא גבאי

רגעים שבהם אתה נכנס לרגע לעולמו של השונה ממך, ומבין הרבה יותר, דווקא עליך

כשלמצוקה קוראים צימאון – שותים מים. וכשאת בצרה צרורה, ואין מי שיעזור, את פונה בטבעיות פנימה, ומוצאת שם את סיבת הסיבות

אפרת ברזל משוחחת עם מנוחה שטרן על תרפיה דרך הבגדים שלנו. האם כל בגד בוגד? האם כל מסכה היא תחפושת שלילית? לא בטוח. יש תחפושות שבונות

אפרת ברזל בשיחה עם ויוית כהן-דניאל, פסיכותרפיסטית שלא רואה מולה מטופל - היא רואה נשמות

איזו מילה אדירה. היגיון. זה לא רק לב, לבי, לבו, לבנו, זה "הגיון לבי". יש בצמד המילים האלה, תאמינו לי שאני לא סתם מתלהבת, יש בהבנתן, הכל

הכי גרוע זה הרגע שבו הדשא של השכנה נפרש לפנינו, ואנחנו מתחילות לשמוע על בעלים פעילים בהחתלת תינוקות וניקויי שירותים. אנחנו לגמרי נגמרות, היד רועדת על הפנקס

ספרו לעצמכן תוך כדי גם את הרעיונות שלכן. מזכירה לכולן שאנחנו נשים מרתקות, גם מי שחושבת שהיא ממש משעממת, ושבתוכנו אוצרות פנימיים שדחסנו בעבר, עושר רגשי המחכה שנשוב וניגע בו

אפרת ברזל משוחחת עם מרים ישראלי, שבגיל 15 התגלתה אצלה מחלת ה-CF. במשך שנים היא השתיקה אותה ולא דיברה עליה, עד שמילים התחילו לצאת אל תוך הדף

בתוכנית מיוחדת לט"ו בשבט, אפרת ברזל משוחחת עם ד"ר יעל הלפמן על לימוד ופיתוח המצאות מתוך הטבע, ועם טליה שניידר על לימוד נפש דרך הטבע

ולאט לאט, עם התקדמות השעות במשמרת שלי, במבט מעוף הציפור, הבחנתי: בבלגן. ביום יום וחוסר הזמן הדופק על כולם, בערמות הכביסה המחכה. שוב חייכתי לי

בעלי לא התאפק, נעמד ליד התיכון שבו הוא למד, ואמר לכולם בקול רם, כשהוא מצביע על השלט בכניסה לבית הספר, "אתם רואים, חמודים, כאן אבא למד"