בילדות שלנו יש רגעי בדידות עצובים שאף אחד לא מדבר איתנו עליהם

איך את יושבת ומרגישה כל כך לבד כשהכואב שיש לך נמצא אצל כל אחד, איך?

איך את יושבת ומרגישה לבד, עצובה, ממעטת בשמחה, כשבאמת של האמת כולם עתידים לרצות אותך, להגיד לך שאת צודקת, ושגם אז, פעם, צדקת, ושאין ילדה כמוך בכל העולמות ושאין עיר כמוך, ירושלים.

בילדות שלנו קיימים רגעי בדידות עצובים, שאף אחד לא מדבר איתנו עליהם בזמן שהם מתרחשים.

למה? כל מיני סיבות.

אחת, כי בדיוק כשהם קורים הילד לא יכול ולא משתף את ההורים. למשל, רגע שבו ילד נעלב, או הושם בצד, או קיבל עונש, או שאמרו לו "לא נכון, שב בשקט", "איזה שטויות", "אתה לא", "לך מיד לחדר", במיוחד אם הרגעים האלה קרו כשהילד או הילדה, כמובן לא היו מוכנים אליהם והם באו בהפתעה כשכל הכוונה של הילד או של הילדה, בהתנהגותם, היו כוונות של טובה.

העלבון ברגעים האלה עמוק כל כך, שאין יכולת לתרגם אותו למילים בגיל צעיר, בדרך כלל גם אין שותפים לאותם רגעים. יש התכנסות פנימה, וצורך גדול להגן על עצמנו, תחושת בדידות קשה, שתביא אחריה תוכניות אישיותיות סודיות שינסו לעזור לעצמנו, להסביר לעצמנו איכה נצא מכאן כשכבודנו במקומנו, ולא נרגיש יותר לעולם כאלה קטנים ומסכנים, כואבים חלשים, אשמים ולא שווים.

זה עצוב.

זה הדבר הכי עצוב לילד רגיל. והאבסורד הוא שאם נגיד נזיז את פקטור הגיל, לרגע, מקיום העולם, כמו שיש קדושה של עיר שהיא נצחית, יש רגשות שהם נצחיים. הרגשות האלה ספונים בתוך כל הילדים, גם אלה שיש להם היום מלא קמטים, והם ממש ממש אנשים מבוגרים וחזקים וקשוחים ואדישים. "דמעות ורגשות", הם יגידו, "זה לחלשים".

בילדות שלנו יש רגעי בדידות עצובים שאף אחד לא מדבר איתנו עליהם, גם אחרי שנים.

למה? כל מיני סיבות.

גם כי אנחנו לא באמת זוכרים, ואולי העדפנו לשכוח; גם כי אלה רגעים דקים שקשה למלל במילים; גם כי חלק מאתנו מטאטאים. מה עכשיו, נתחיל עם ניתוחים וריגושים? פשוט קדימה, ממשיכים.

בפעם הבאה שאתם מאפסים ילד או ילדה וחושבים שזה שהם זזו הצידה או הלכו לחדר, או מתנהגים פתאום "יפה", כמו שרציתם, אל תחשבו שניצחתם או שפתרתם את הבעיה. בינינו? אולי רק יצרתם את הגל הבא, שהוא הרבה פחות נראה. איכה ישבה בדד אותה ילדה שרק ביקשה שיבינו אותה, ילדה בריאה ורגילה, שמעכשיו תלמד שהרגשות הפשוטים שלה פסולים, ושעדיף שהיא תשקיט מערכת שמערערת, בכלל, אחרים.

ועכשיו הפוך: מיגון לתובנה, מבדידות סודית לשותפות קדושה. חייבת לשתף אתכם בסיפור הבא. שהוא בדיוק הדמקה ההפוכה של אותה תחושה. שהוא בדיוק הריפוי והניצחון. ברגשות קטנים ומחושבים זה הרגע הזה שבו ילדים, גם אם הם גדולים, מבינים שה"איכה ישבה בדד שלהם", מפעם, היתה לגיטימית ונפלאה. שמה שהם חשו הוא אוניברסלי ורגיל. סיפור נפלא על אותה עוצמה, רק בגדול ובעמוק שסיפרה לי הגב' עדינה זליקוביץ', וביקשה שיהיה לעילוי נשמתו של בעלה, הרב דב בן יוסף, שהיה איש חשוב וצדיק בירושלים.

 קחו את הסיפור והתמקדו בסופו ברגש, ובתהליך המסע שלו.

"זה היה כעשר שנים אחרי שהמלחמה באירופה נגמרה. זו היתה משפחה הונגרית כזו, של גויים, שהסבתא האלמנה חיה יחד עם המשפחה. היא הרגישה שימיה קרובים, וכינסה את בנות המשפחה לשיחה. "אני עומדת לעזוב כאן, אני רוצה לחשוף בפניכן סוד", התחילה הסבתא. "אני יודעת כמה חינכתי אתכם נגד העם הזה שנקרא יהודים, אבל אני חייבת לספר לכן שעשיתי את זה כל השנים בגלל פחד וניסיון להתמגן. אני יודעת כמה שונאים אותם וכמה ניסיתי לברוח מהעובדה, אבל אני רוצה שתדעו, שאני יהודייה. ולכן גם את, בתי, כזו". והסבתא הסתכלה עליה. "וגם את, נכדתי", וסגרה עיניה.

הנכדה המשיכה את חייה, והסוד היהודי, שהפך להיות חלק מודע ממנה, לא עזב אותה. היא הרגישה שהיא חייבת לברר בסקרנותה מה זה אומר להיות כזאת. היא מספרת שזה היה קשה להחליף זהות. היא גדלה בבית נוצרי שבו היהודי מושמץ ומשוקץ, מלוכלך וערמומי, ועכשיו גם היא כזאת, מאלה? מה עושים עם סוד כזה?

הנכדה האמיצה הזאת החליטה, קודם כל, שהיא לא תשמור בבטן. ביום אחד קמה בבית הספר של הגויים שבו למדה, ואמרה בדרמטיות אל חלל כיתתה: "אני רוצה שתדעו שאני יהודייה".

שקט השתרר בכיתה. זאת היתה כיתה שבה היה באופנה להציק ולשנוא, להשפיל ולרמוס את היהודי של אותו דור. אחרי השתיקה הזאת, התרוממה אט-אט עוד ילדה בכיתה, ואמרה חרישית: "גם אני יהודייה", ואחריה עוד אחת קמה ואמרה: "גם אני". כך נחשפו עוד חמש בנות על יהדותן, בפני כולם.

זמן מועט אחרי, אמרה המורה שהיא רוצה להודיע איזו שהיא הודעה מטעם. היא ביקשה מהתלמידים להישאר אחרי שיסתיים יום הלימודים, כדי לא לגזול מזמן השיעור.

"אני רוצה לספר לכם, ילדים יקרים, שגם אני יהודייה".

לפעמים, הרגשות החלשים והבודדים שאנחנו הכי מחביאים, הם אותם הרגשות הכי עמוקים והכי חזקים שיש בתוך הבתים, בתים יהודיים הכי טובים.