"ילדות, מה זה אומר כשאני אומרת 'חז"ל אמרו'? אתן יודעות מה זה חז"ל?"

פעם בשנה, כבר קבוע, זה כבר איזה חמש עשרה שנה, שאני מרצה לילדות בבית ספר חילוני, ילדות ואימהותיהן, חומר קצת של ידישקייט, יהודי.

לא בהגזמה, תמיד בעדינות, פרויקט בית ספרי.

השנה, במפגש, אמרתי משהו שחז"ל אמרו (כאילו יש משהו חדש שאני יכולה להגיד שהם לא אמרו, את הכל הם כבר אמרו. כל השאר רק מתמחזר, כל הזמן מתמחזר), רק שציינתי ואמרתי "חז"ל אמרו", והמשכתי.

לקחתי אוויר מתודי בשביל להמשיך את המשפט הבא. משהו עצר לי את המחשבה. חזרתי אחורה, ושאלתי בידידות שיא של עוד נשימה קטנה: "ילדות מתוקות, מה זה אומר כשאני אומרת 'חז"ל אמרו'? אתן יודעות מה זה חז"ל?".

שתיקה.

"זה מישהו?", שאלה ילדה חביבה בסקרנות. "זה דבר כזה", ניסתה האחרת, "זה כמה מישהואים", ניסיתי לעזור. "זה ראשי תיבות".

הצטברו להן כמה שתיקות. הן היו כאלה ילדות מתוקות, לבושות כולן לבן. תיאמו ביניהן את הסטייל הבוהק.

"רוצות לנסות לנחש?", שאלתי. ונתתי כרמז חם רק את "חכמינו", שיהיה להתחיל משם. "בואו יחד ננסה", צעקתי: "'חכמינווווו'", והארכתי המון ב – נוווו.

 ילדה אחת הצביעה באושר ואמרה "חכמינו זקנים".

"מקסים", אמרתי לה, רעיון מדהים לכיתה ו', מרכז הארץ. "אבל לא. רוצות שננסה שוב?".

ואף ילדה לא ידעה. לא הייתי שם לבד. הייתי עם עוד חברה חרדית אהובה. הסתכלתי עליה בהגנבה של מבינה. שתינו ראינו שתי אימהות. הן ישבו כולן בחצי גורן סביב הבנות, שישבו על מחצלת באמצע. שתי האימהות האלה, משני צדדים שונים, תפסו באינסטינקט את כפות הידיים של עצמן, והביאו אותן לפה, בתנועת בהלה.

בסוף גיליתי להן, כמובן.

*

יומיים אחר כך הייתי בהרצאה באשדוד אצל נשים קדושות מאוד מקהילה סגורה וצנועה. מאוד.

סיפרתי להן, כמו שאני אוהבת להתחיל לדבר, שאמא שלי היא מהזן שמפגין בקפלן. גם כשהחטופים כבר חזרו. הייתה שם אישה מתוקה אחת, ששאלה את החברה שישבה לידה, "מה זה קפלן?", וכולנו יחד צחקנו יחד איתה.

*

וזה מביא אותי אל תמונה, או סגנון של תמונות שמדי פעם רצות במשפחות.

אלה דברים של סריות, של גלים. זה קצת כמו שמישהו מתחיל להראות איך הוא מזיז את האוזניים, ואז מישהו אחר מתחיל להראות איך הוא עושה "פרח" או צורה של פרח בלשון, ואז הגל ממשיך עם הצלבות של אצבעות, ולמי יש גמישות יתר במרפק המתהפך.

ואז מגיעים הגלים של הבדיחות על "כמה פילים נכנסים ב", ומשם כל הז'אנר הזה של "אם מטוס התרסק על גבול כורדיסטאן ו(מה זה שם לידם?), איפה יקברו את הניצולים?". ואז כולם צוחקים. או אמורים. לצחוק.

אז מישהו במשפחה שלח צילום של תמונת הגשטאלט הידועה, שבה רואים אישה צעירה, אבל אם מתאמצים, חלק רואים במקום אישה זקנה. כשלמדתי גשטאלט, לפני הרבה שנים, ד"ר ורדה סרוק המורה הנפלאה הראתה לנו המון תמונות כאלה, הן נמצאות לי עדיין באיזה קלסר ורוד. הרבה אופציות בשחור לבן להחליף בראש.

הסברתי לילדים שאלו לא סתם תמונות וצילומים, אלא זה יסוד שבא להגיד משהו.

"מה?", הם שאלו. "נו זה ברור, שמכל זווית אפשר לראות עוד מבט, שתלוי מאיפה אתה מסתכל. שכשמאירים את עיניך אתה יכול לראות עוד היכל שלא ידעת שקיים, שאנשים שונים רואים באותה מציאות תמונות שונות, וכו'". דיברתי ודיברתי עד שהשתיקו אותי. הבדיחה שלי כאן איתם זה שאפשר לדבר בבנייני האומה מול 3000 נשים ובכיף, אבל פה, בשולחן שבת אחד, זה בלתי אפשרי.

כמה ימים אחר כך, במקרה, או שאין כזה? מישהו במקום אחר לגמרי בעבודתי הראה ניתוח אחר על הצילומים של הזקנה והצעירה, או של הפרצופים והגביע (תמונה גשטאלטית ידועה). הם דווקא התעניינו.