בזוגיות אנחנו מגיעים לגור בבית אחד, גם וגם. שני אנשים הבנויים מגילופים ומתוספות

אני לומדת עם ליבי למבחן בתורה, ונתפסת בפרשת בעלותך אל המנורה בבית המקדש והתיאור של איך עשו אותה. "נו, אמא, בואי נתקדם", ולא כל כך רציתי להתקדם. תפסתי את הראש. לא הצלחתי להירגע מרש"י. "כיצה היתה עשויה המנורה?", שאלה המורה, "מקשה זהב עד ירכה...", ורש"י מביא דוגמה נוספת מספר דניאל, כשבלשצאר רואה את היד שכותבת על הקיר. רגע, אני אבקש שנייה מליבי את המחברת כדי להיזכר בדיוק ולצטט בערך.

ילדים אוהבים שההורים שלהם לומדים מהם תורה, הלכה, מצוות, רעיונות עומק. ילדים בטבע שלהם רוצים לדעת שיש להם מקום בתוכנו שאליו הם יכולים לתת לנו, מקום שהם יכולים לשפוך אליו נחת. אנחנו עוזרים להם בזה לכבד אותנו, וזה מה שהם הכי רוצים. לדעת שאנחנו יודעים כמה הם אוהבים אותנו. מדי פעם אפשר גם להגיד להם את זה. די כבר כל היום עם האהבה אליהם, זה ברור וזה ודאי, נראה לי שאנחנו כבר נחנקים מהמסרים האלה. אני מדברת על מדרגה אחרת ביחסים. לתת להם אפשרות בטוחה לאהוב אותנו. לתת להם ביטחון שאנחנו מרגישים את האהבה הזאת. "רצית לשמח אותי עם הפתק הזה מהמורה, אה? אז תדעי לך שהצלחת". מיקוד ההתייחסות אינו לציון במבחן או לתוכן המלל בפתק מהמורה, אלא לרצון ולעיקרון החשוב לעשות קרבה בקשר. זה אותו רעיון מאחד גם אם זה משהו שלילי. "לא רצית להעציב אותי עם ההערה הזאת שהמורה כתבה בצד המבחן בטוש האדום, נכון?". אם ההמשך הוא חיוך או חיבוק, התוכן לא משנה. החיבור כן. תיכף נדלג יד ביד לעיקרון דומה בזוגיות, אבל עד שליבי תחזור עם המחברת, אני חייבת לחלוק אתכם את חוויית מקשת המנורה.

מהי האופציה האומנותית של יצירה שהיא מקשה אחת, מול האופציה האחרת של חלקים-חלקים שהורכבו?

בדיוק כמו שיצירת מקשה אחת היא פעולה של עבודה מול "עשת" = חתיכה של זהב, אבן, שהיכו עליה או חתכו אותה ויצרו ממנה צורה, שונה מיצירה בשיטה האחרת, שבה לכאורה המוצר המוגמר יכול להיראות אותו הדבר, אבל דרך עשייתו שונה. הוא מורכב מחלק, שעליו הולבש עוד חלק ועוד חלק, שבסוף נראים יצירה אחת של יחד. היא אינה מקשה אחת.

בזוגיות אנחנו מגיעים לגור בבית אחד, גם וגם. שני אנשים הבנויים מגילופים שחשפו מקשה אחת, ומתוספות שנלקחו חלקים-חלקים, מהחיים.

בואו נעתיק לרגע את האהבה שילד רוצה לתת להוריו, לנתינה זוגית.

בבסיס הקשר, תבדקו, נו, תבדקו, כולנו עשויים מרצון אחד: כל צד רוצה לתת לאחר. לעשות לו טוב.

רק שמה? הרבה מאתנו חוסמים את הצד השני מלתת לנו. בדיוק כמו שאפשר לחסום ילדים.

אנחנו רוצים מאוד לקבל אהבה, מתנות, יחס, כבוד. אבל אם הצד השני לא נותן לנו בדיוק כמו שציפינו – אנחנו מתאכזבים, עושים פרצוף, נאנחים. הצד השני מרגיש את זה. ואז הוא לאט לאט כבר לא רוצה לתת. כי מה יש לו להתאמץ? הוא בנים ועוד נים מבין שלא מרוצים מהנתינה שלו.

אחת מהמטרות שלנו בקשר זוגי היא לאפשר לצד האחר להביע אהבה מהזן שהוא יודע. בדיוק כמו שהילדים שלנו רוצים לאהוב אותנו, כך גם בני הזוג שלנו. תנו להם לתת כמו שהם יודעים. תנו להם לדעת שהנתינה שלהם טובה.

הנה, ליבי חזרה.