אפרת ברזל

הם צועקים יחד, מתעניינים דווקא, ואני אומרת בקול רם שאני לא אומרת השנה בקול רם מה אני לוקחת, כי אני ממש מתביישת בזה, שבגיל שלי אני עוד צריכה לעבוד על זה, אז שיכבדו אותי, ויתפללו שאני אצליח

שרל'ה גרוס, אליענה ויניצקי ושרי נריה, שלוש בנות לבעלי תשובה, משתפות בקשיים במהלך החיים, במעבר הבין-דורי של אמונה, ועל ההשתלבות בתוך הציבור החרדי – למרות השוני והקשיים

סיפרתי להם על הקוד הסודי בכניסה לחדר שרק יהודים יכולים להקיש, כי רק יהודים ממלאים בו בכל יום אוכל טרי, ליהודים אחרים שמאושפזים בבתי חולים נכריים. ראיתי שזה כן דיבר אליהם. גם הם התרגשו

אתן הרי אלופות בהישרדות. זה קשה, אני יודעת. קחו את העולם הפנימי שלכן, זה, הסודי, המקום אשר איש עדיין לא הצליח להרוס. נאגרו שם, בתוכו, כל הביטחון וכל האהבה שהייתן צריכות

הרבנית מירי כהן, כלתו של חכם שלום כהן זצ"ל, מספרת על החיים בצלו של חמיה הגדול, ועל הייחודיות של חודש הרחמים והסליחות

בנות, נשים, סבתות, אמהות, נהנות מבריכה מים, חופש גלים וגלגלים, אבל צריכות בסדר הנחלים להנחיל פנימה בתוך בין הזמנים איים של שקט ובהירות

הפוך או ישר, מנותק או מחובר, אהבת ה', אהבת רעים, אהבת ילדים. מי פנוי לחיבוקים?

המשאלה הטבעית של כולנו, זו המבקשת "הביתה", הינה עמוקה הרבה יותר ממרק עוף או נוסטלגיה. בתחנה הזו, תחנת מאה עשרים. גם כאן הנפש מבקשת כל הזמן להרגיש בבית. בית המקדש

אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי. מה זה אמר מבחינתי. היתה זאת הבטחה של מאמץ, של קשר למצווה, של מגע, של עשיה, אכפתיות, שותפות, השקעה, כוונה של תפילה למען מצווה

צחקתי יחד איתו. האמת, הוא באמת הצליח להצחיק אותי. אוהבת לצחוק ביחד. כולם צחקו נא איתי. צחקתי. לא הרגשתי שאני צריכה להסביר, לא הרגשתי שאני צריכה להוכיח

קריירה או בית, שבתי או יום חול, סגול או כתום. יש לנו נטייה לשנוא אותם, את הקונפליקטים. הם הגיעו אלינו איך שיצאנו מגן עדן, רגע בו גזרנו על עצמנו התמודדות עם הטוב והרע, בערבוביה

הוא שכב כמו פנס מאיר מול רופאי הילדים שלא נתנו לו סיכוי, שהצליחו, חסדי ה', ללמד את עצמם שיעור באמונה וכך עבר עוד חודש, ועוד אחד, ופלא-יה, תינוק בלי כליות, גדל והתפתח

אישה שבזכותה אני מתקדמת עם האצבעות כרגע על המקלדת מימין לשמאל עם התפתחות המחשבות שלי בתוך הטקסט. ביקשתי ממנה רשות לספר עליה כאן. היא שמחה כל כך

כן, אבא, היינו צריכים משפחה חרדית כזאת, לא רק בשביל שתלמד אותנו הלכות או גוונים של כשרויות. בעלי תשובה צריכים ללמוד סלסולים של דקויות בשפת הקיגל, לדעת אם הוא אובר נייט או לא

זה שהתעסקת עם עצמך במחשבות על נושא בעבר, מהות האמהות, וגיבשת דמות, זה לא אומר שהוא לא ידפוק לך בדלת שוב

אני מבינה עכשיו שהרב אורי זוהר הקל מעלי באופן פרטי את התשובה של עצמי מול האבא הפרטי שלי. ילדה שכנראה אמרה לעצמה בתת המודע, "אם אבא שאני מעריצה, מעריץ את הרב אורי זוהר, והרב אורי זוהר חוזר בתשובה, גם אני יכולה"

כשאין מראה, ויש רק מילים, המוח נותן לנו אפשרויות דמיון רחבות יותר. ומהן השמחות הקטנות של היומיום?

חלאקה, תסגרו חלונות שלא יכנס עשן, ורבי שמעון שלקח עמו את כל סודות העולם. הלוואי של"ג בעומר היה ממשיך להיות מדורות בחיידר, מקהלות של בנים מזמרים

אפרת ברזל משוחחת עם נחמי רובין, מאלמנות מירון, על השנה שחלפה, ועם סימה תורג'מן, עובדת סוציאלית של עזר מציון ועם פרמדיקית שהיתה במירון בשנה שעברה, על התמודדות עם טראומה

"חבל שסגור, רציתי מאוד להתפלל ליד קברו של המהר"ל. אני אבוא שוב מחר". היא אמרה שהיא הגיעה באופן כללי לראות את כל בית הקברות, ושאלה מה מיוחד כל כך במהר"ל

אני מברכת אותך, קטנה, לקבל הרבה מחמאות, ושיתפעלו ממך מאוד, אבל מאחלת לך גם, וגם לעצמי, לדעת "להתפעל בעצמאות", מבפנים אל החוץ, בלי להיות תלויה ב"אהבתי" או לא של האחרים

החלטתי שאם אני לא אאתגר אינטלקטואלית את עצמי, ואחדש ואלמד על המלחמה ההיא, כל פעם מזווית אחרת, איש לא יעשה את זה במקומי. מבחינתי, זה לא לשכוח

פתאום הבאתי שימת לב לעובדה, ששפת הפנקס היא קצת כמו אופניים. זאת שפה שאם פעם ידעת לדבר אותה, את לעולם לא שוכחת. אז ניסיתי לאט לאט לשנות מלל, קודם כל בתוך עולמי הפנימי

הוא פחד שאני אצא הזויה, שמר עלי. "אבל אם הרב זילברשטיין בלוויה של הרב קנייבסקי, בוחר לספר דווקא על זה, את יכולה מעכשיו לספר, את יכולה גם לכתוב על זה"

תכננתי מה אני מוכרת לגוי, והיללתי בקול רם בבית את נפלאות השיטה הישנה שלי שאחד מסעיפיה הם שאמא לא מרשה לאכול בבית הזה אלא ליד השולחן, וכמה זה מקל עלי

אנשים שבנו בנו זיכרונות משותפים, מה הוא האדם אם לא סך זיכרונותיו, וחושבת כמה החברות שלי, אלה שנבחרו עלי בקפידה, מה אספתי מכל אחת מהן במהלך השנים בהן אנחנו גדלות יחד

הילד הזה מגן מיקי הוא היום אברך בישיבת לומז'ה, אז הלכתי לבקר בבניין המיוחד הזה, שכבר מזמן אהבתי

הסיפור על סבתא גוטק'ה, המטבח הקטן מאחורי המטבח אצל ההורים, ואיך כל זה קשור לטור מהשבוע שעבר?

אפרת ברזל משוחחת עם אורית אטיאס, אם לעשרה ילדים וגרושה, על התחושות שמלוות אמא לילדים כאשר נוצר צורך בגירושין, הקושי, הרגשות המורכבים, והתקווה

אפרת ברזל צפתה בהצגה של סיפורי הבעל שם טוב, וכעת היא משוחחת עם שלוש נשים מיוחדות. איך נעשים בעלי תשובה, איך נולדים מחדש, ומה מקומם של סיפורי חסידים?