מה זה משנה איך קוראים לה? אבל זה משנה

בעלי הראה לי סרטון קצר של הרב ברוך רוזנבלום שליט"א. "תראי, אשתי", הוא אמר. איך שהוא הראה לי, הבנתי למה הוא הראה לי.

תיכף נחזור לסרטון. לפני, אני רוצה להסביר תסכול שהיה לי פה כבר שנים אחורה, לגבי שאלה שיכלה לחזור על עצמה גם מהילדים, וגם ממנו.

דוגמאות: נגיד שעשיתי מרק, והייתי שואלת: "מי רוצה מרק?". הילדים היו שואלים בחזרה, וגם בעלי, "איזה מרק זה?". זה היה מעצבן אותי. "מה זה משנה איזה מרק זה? אין לו שם, תאכלו, לבריאות", הייתי אומרת. "מה יש בו?", הם היו מקשים, "איך קוראים לו?". או נגיד שהייתי עושה עוגה. "מי רוצה עוגה?". "איזו עוגה זאת?", הם היו שואלים, "איך קוראים לה?". "'טורט רטטוי'. מה זה משנה? עוגה! ווט יו סי איז ווט יו גט".

החמיר את הסיטואציה בני הצדיק, יהלי, שכשצלצלתי אליו בסוכות האחרון, כי הסתבכתי עם שאלה על מוטות של הסוכה ואיך מחברים אותם, שאל: "אמא, איזו סוכה זו?". אני מבינה שהוא התכוון לשאול אם זו סוכת נחלים או אחרת. כאן זה כבר הצחיק אותי לגמרי. "למה כולכם צריכים שם כל הזמן?".

ואז בעלי שלח לי את הסרטון של הרב רוזנבלום. מסופר שם ממקור ראשון על הרב קניבסקי זצוק"ל, שהרבנית היתה מגישה לו ארוחת צהריים, והוא היה כולו עמוק בקדושה, אז היא הסבירה לו איזו ברכה על איזה מאכל, מתוך מה שהיא הגישה לו. הרב היה כל כך רוח. אוכל הוא כל כך חומר. ואז כשהרב רצה תוספת, הוא אמר לרבנית, "תני לי עוד מהשהכל". משמע, זה לא שינה לו מה הוא אוכל ומה הטעם, הוא ראה כל דבר דרך הברכה, דרך התורה. לא לפי שם המזון. אני הבנתי מיד את ההיקש ואת ה"יחי ההבדל", הם רצו פה לרדת עלי. אבל אז קרה הדבר הבא, ואת היישום שלו אני ממש כן אוהבת: יצאנו מהבית להביא את אחד הילדים למקום חשוב. השעה היתה שלוש וחצי, והיינו צריכים להיות שם בארבע וחצי. שמתי ווייז. יצא שהדרך 40 דקות. "וואו", אמרתי, "נגיע בארבע ועשרים. רצית להגיע מוקדם יותר, נכון?".

"איך נגיע בארבע ועשרים", שאל אותי בעלי, "אם עכשיו שלוש וחצי, והוויז מראה 40 דקות? את ממש לא יודעת חשבון, אה?".

זאת בעיה ידועה אצלי. מספרים. לא מתחברת אליהם. בכל אופן, היה באמירתו משהו נחרץ כזה. קובע. מכריז. המשכתי להחזיק את ההגה ולהתקדם עם הדרך, ואז יצאו לי מהפה שתי מילים באופן ספונטני: "כועסים עלי". הסתכלתי בזווית העין הימנית על בעלי שישב לידי. הוא חייך לפתע חיוך מעריך כזה. "מה?", שאלתי. "זה יפה, מה שאמרת עכשיו" הוא ענה, "אמרת בקול רם כמו ילדה מה את מרגישה. זה יפה. נתת שם לסיטואציה בתוכך". זה באמת יפה, חשבתי לעצמי, והמשכתי לי עם זה אל סיטואציות בחיים בכלל. "אוהבים אותי", כועסים עלי", "דואגים לי". יהודה, בני, ואני הכי מתפוצצים מצחוק כשאני אומרת בטיול, נגיד, שאני צמאה. ועוצרים בתחנת דלק בשביל מים, ואני אומרת: "יש, קונים לי".

ילדות קטנות לא תמיד יודעות לתת שם למצבים ולרגשות. ילדות גדולות יודעות. ועוד איך יודעות.

אז אולי בכל זאת אנשים צריכים הגדרות ושמות?