חזרתי הביתה: לאן נעלמו הילדים ששיחקתי איתם?

בעלי, יש לו פליי-ליסט משלו. שירים אהובים, שהוא אוהב לשמוע כשהיום נסגר.

כבר זמן מה שעל שיר מסוים אחד, גרסת קאבר של ניגון ישן, שהוא אומר לי פעם ועוד פעם, "תקשיבי, נו אשתי, תקשיבי, את חייבת להקשיב, זה מהמם, את תאהבי את זה".

זה לא תמיד שכשמישהו ב"אווירת שיר", גם האחר נמצא שם. זה לא תמיד שכשתווים עושים במישהו נפלאות, גם האחר נמצא ב-mood מתאים. זה לא שאת לא רוצה לשמוע, ברור שאת רוצה. אבל בשביל להיכנס לעובי השיר ולבכות ממנו, להתרגש מאיכויותיו, להבין דקויותיו, צריך וייב מיוחד. את צריכה להיות ברוגע של האזנה, פנויה מ"לעשות את הדבר הבא". צריכה להיות בך כמות של שלווה, אחרת זה לא יעבוד. השיר לא ייתן את הרושם שלו בך. במקרה הכי יפה את תגיבי באיזה "וואלה, מהמם", וכל עוצמת יכולותיו עליך סתם יתבזבזו לך.

בעלי השמיע לי פעם, ואחרי כמה ימים עוד פעם. "נחמד", אמרתי לו. "נראה לי ששמעתי פעם את המקור". אבל לא נפלתי. לא נזרקתי אחורה בהתפעלות.

הימים חלפו, ונראה ששטיפת המוח הפאסיבית הטובה שלו הצליחה. בעלים רוצים לשמח את האישה שלהם. אם משהו יפה בעיניהם ועושה דמעות, הם רוצים להעניק אותו גם לך. "אישה שמחה" שהיא שלהם, עושה בהם אושר גדול. השטיפה הצליחה לו. הוא יודע מה אני אוהבת.

באיזה בוקר נסעתי לצילומים של "הידברות" בהרצליה פיתוח, ברחוב שבו גרים ההורים שלי, שם גדלתי. יום קודם הרציתי, שני רחובות משם, בערב נשים אלגנטי במיוחד. "קוד לבוש – לבן" היה כתוב בהזמנה, ואני, כמרצה, רצתי מהר ל-zoya, סניף בני ברק, וקניתי בשקל תשעים שמלה לבנה מהממת.

אף על פי שאף אחת מאיתנו, באותו ערב, כבר לא ילדה, עשינו אחד ועוד אחד וגילינו שהיינו באותו גן. "גן גולן" ו"גן תבור". החזרה הזו הביתה, יום אחרי יום, גרמה לי להתקשר לבעלי מהדרך ולהגיד לו, "שלח לי, שלח לי מהר את השיר הזה שהמלצת לי עליו להתרכז בו ולבכות".

והוא שלח. איך לכל זמן יש חפץ תחת השמיים.

ומאותו רגע שמעתי את השיר הזה בלופ אולי שישים או שבעים פעמים. בלי הגזמה.

השיר מתחיל ככה, "חזרתי הביתה אחרי עשרים שנה" (אצלי זה אחרי חמישים שנה), "במבט ראשון, דבר לא השתנה, שני סוסים קשורים לעץ התאנה, קרטון על הבטון עם חץ 'לחתונה'".

בשיר הזה יש גם המילים "ביסקוויטים עם חורים". עכשיו רגע: באחד מ"שיחות מרפסת", של לפני כמה חודשים, כתבתי שאבא שלי הסביר לי על פתיתים עם בצל, שהוא אוהב, שבמקור נקראו בישראל "אורז בן גוריון". זוכרים?

אפרופו שיעור המזונות, אבא גם הסביר לי אז, שבביסקוויטים של פתי-בר, כמה שהם נראים פשוטים, לכל חור יש משמעות. ידעתם? הפינותלאן נעלמו הילדים ששיחקתי איתם, איפה כל הילדים איפה הם כולם? של הביסקוויט מייצגות 4 עונות, השיניים שמסביב הן בדיוק 52, לציון מספר השבועות בשנה, ו- 24 החורים באמצע, לכו תספרו, מסמלים את שעות היממה. וכל זה בכל ביסקוויט, ובכוונה.

והשיר ממשיך בפזמון, "אבל לאן נעלמו הילדים ששיחקתי איתם, איפה כל הילדים איפה הם כולם?".

איפה? אני פוגשת אותם, פה, ושם, כל הזמן. מה קורה בהרצליה, ליד הים? רבים מהם אוהבים בגאווה גדולה את בורא עולם, איזו קהילה של בעלי תשובה קמה שם!