יש דברים שאת יודעת שזו פעם אחרונה שתעשי אותם

יש דברים שמתנהגים איתך אופן ברור, ומעדכנים אותך כמו בן אדם מסודר.

למשל, כשנגמרת תקופת שכירות בבית, את יודעת: זה החודש האחרון שאת יכולה לגור כאן, ואחרי התאריך המדויק הזה והזה, לא תוכלו לגור כאן יותר.

יש סדר. יש בהירות. כתוב. ברור.

או למשל, היום האחרון בתפקיד, במשרה, היום האחרון של החופשה, ומכאן זה הביתה, דברים עם התחלה וסוף. מוגדרים. ברורים. מסודרים.

אנחנו מדברים על זה בבית הרבה.

"ראשון ואחרון" תופסים פה חשיבות גדולה.

פעם ראשונה שהלל הולכת לגן, פעם אחרונה ש"הלל אמא של שבת השנה" בגן, פעם ראשונה של פרי חדש העונה, פעם אחרונה שניסע במכונית הזאת, כי אנחנו מוכרים אותה.

אנחנו מהאנשים האלה שמייקרים "תקופות בראשיתיות", וגם מקדשים את הסופים של הדברים.

באמצע, חיים את החיים.

לעומת זאת, יש דברים שמסתיימים ולא מתנהגים איתך בבהירות סיומם, לא מעדכנים אותך כמו בן אדם מסודר.

פעם אחרונה שתצעקי לו בתחתית המגלשה, "קוקו, אמא מחכה לך כאן למטה, חמוד שלי, קדימה, אתה מתגלש?".

כי אחרי הפעם הזאת, בלי שאף אחד יודיע לך באופן מסודר, יותר לא תחכי לו בחיים שלך בתחתיות של מגלשות. סתם כי הוא הלך וגדל, סתם כי הוא התחיל להתגלש מהר, סתם כי לא באת יותר לגינה כי היה חם, ואז הוא כבר התחיל להיות בכיתה ב', ונהיה גדול כזה שלא צריך שיחכו לו. סתם. בלי סיבה מיוחדת, פשוט כמו שכל תקופה באימהות, עוברת.

פעם אחרונה שתקלחי אותם, פעם אחרונה שתחליפי להם חיתול, פעם אחרונה שתנערי מטרנה, פעם אחרונה שתתני לאכול מהלב שלך. הם תסתכל עלייך במבט מעריך וילכו לשחק, והוא בשמיים ישחק, כי הוא, השולט על הזמנים, יודע.

יודע שזו פעם אחרונה.

לפעמים הוא כל כך אוהב אותך ויודע כמה את רגישה, יודע מה עושה לך דמעות, שהוא בו בזמן, איזה חסד, יזכיר לך, "זאת הפעם האחרונה שאת דוחפת אותה בתנופה בנדנדה ושרה לה, מכאן היא כבר תדע להניף את עצמה, בעוצמה. את רוצה שניה לעצור ולהגיד לה משהו? לחבק אותה? את רוצה להגיד לי משהו? איזו תודה קטנה? איזה פרק תהילים קטן? איזו סגירת תקופה?".

כשאת שלווה ומקשיבה לקולות הדקים האלוקיים האלה, את עושה את זה. עוצרת הכל: ומודה. על כל הפעמים שנדנדת אותה, על כל הפעמים שחיכית עם קוקו, על כל הפעמים שהסתכלת לה או לו בעיניים והבנת שהם שבעים.

ויש שלא.

יש שאת עסוקה, ועוברת לדבר הבא, ולא מייקרת, ואולי אחרי הרבה שנים נזכרת, וגם אז, מיד נותנת נשימה, וממשיכה. מה תתעסקי עכשיו עם פילוסופיית קוקו של מגלשות?

כשהוא, בחור הישיבה הזה שלנו, בן שביעי, איתמר, שכשהוא נולד הלכנו לרבנית קנייבסקי יחד איתו על הידיים ושאלנו אותה שתי שאלות.

אחת, גיליתי לה בסוד שאני רוצה לקרוא לתינוק איתמר, בגלל אהרון הכהן ובגלל שאני מהילדות האלה שנולדתי לשלום שרק יגיע, אני נולדתי לשלום שרק יבוא. שכל היום, אף על פי שזה היה כבר מזמן, אני מחפשת לעשות שלום. בין מגזרים, בין זוגות שרבים, בין חברות, שלום בתוך לבבות של נשים שמחולקות בינן לבין עצמן בקונפליקטים אישיותיים. "אני חייבת לקרוא לילד איתמר", אמרתי אז לרבנית, והיא אמרה שזה שם נפלא, ושהוא יהיה תלמיד חכם כמו הנכד שלהם, איתמר, שהוא משותף, כך אמרה, להם ולרב שטיינמן זצוק"ל.

השאלה השנייה ששאלנו היתה אם אבא שלה, יוכל להיות הסנדק שלו. ובאותו רגע היא אמרה, בלי היסוס, "בטח, תיסעו", וסידרה בשניות את העניין. הגענו לקרוואן במאה שערים עם ההורים החילוניים שלי. הרב אלישיב זצוק"ל החזיק על הידיים את איתמר שלנו, שנולד בא' בניסן בדיוק, אבל בדיוק, 100 שנים אחרי שהרב אלישיב הגיע לעולם!

איתמר, שמכיר קצת את ההורים שלו, אמר לנו ביום האחרון בסוף הזמן האחרון, "זה היום האחרון שלי בישיבת צעירים, אתם רוצים להביא אותי בפעם האחרונה לישיבה הקטנה?".

ומובן שכמו בכל יום, הסכמנו, ומובן שהתרגשנו, והוא ירד, והתרחק בשביל, ואני נעמדתי בפינה הזאת ברחוב קדושת יום טוב בבני בברק, ליד העיקול שמאלה, שבו הורדנו במהלך השנים, כל פעם בתורם, ארבעה בנים מצוינים שלמדו בישיבה הנפלאה הזאת. איך צחקה איתי איזה יום חברתי, מלכה זלושינסקי, שגם היא היתה איתנו אז, בברית בקרוואן, "יש מקרים שהחינוך מצליח מעל המשוער".

איזה ילדים טובים אתם, מתוקים שלי, איזה בנים, גאוות חיים. אז זה הרגע שבו, מפני שאני לא אוריד יותר ילדים שלי בישיבה קטנה, זה הרגע להודות מכל הלב, לראש הישיבה הרב משה פרומר ולשאר הצוות, שהפקדנו בידם לאורך השנים, בזה אחר זה, ארבעה אוצרות, והם החזירו לנו בחורים לתפארת. איך הרב פרומר תמיד אומר לבעלי, "איך מייצרים קו יצור של בחורים כאלה?". תודה על העיון, תודה על הבקיאות, תודה על הטוסטים ועל הביצים הקשות, תודה על פנים מאירות שמגדלות נשמות יהודיות.