מדברים רגשות: על ארנב, עניבה ופעמון, שעשו בי המון

שנתחיל?

הבת שלי ובעלה ביקשו את עזרתי עם שתי הבנות כדי לנסוע לחופשה שניהם, עם התינוק הקטן שלהם. "אמא, תוכלי לשמור עליהן, ככה, ארבעה לילות?". ארבעה לילות זה איכשהו יוצא בימים יותר, אבל לא משנה, לבריאות. לשמור, זה לא יוצא רק לשמור, זה לישון אצלם בלילה, זה להעיר אותן בבוקר, זה להסכים עם ויכוחי מה ללבוש, מה להכין בסנדוויץ', להגיע לבית הספר ולגן בזמן, זה לעבוד בעצמי בינתיים, זה להחזיר, זו ארוחת צהריים.

שנמשיך?

אני אמרתי שאני מסכימה, כל עוד משקיעים באיכות של הדבר החשוב הזה שנקרא קשר ומערכת יחסים. בטח שאני מסכימה, "סעו".

כדי להכין את הבנות להיעדרות, הבת שלי התחילה לספר להן כל ערב את הסיפור על פליקס הארנב, זה שהלך לאיבוד ברחבי העולם, זה שסופי הילדה קיבלה אותו כשהיא נולדה, ארנב רך ונעים שסמל הזיהוי שלו הוא אוזניים ארוכות, עניבה, או אולי נכון יותר לומר, סרט סקוטי על הצוואר, פלוס פעמון.

אני הגדלתי ראש ומיגנתי מבעוד מועד סיכונים של בכיות וגעגועים, והחלטתי שאני קונה להן, בשביל האווירה, פליקס משלהם, לכל אחת מהן, פליקס אמיתי כמו בציורים של הספר.

בהתחלה, כשהבטחתי, די נכנסתי ל"ברוך", כי לא באמת ידעתי איפה קונים פליקסים. הייתי בכמה חנויות צעצועים נחשבות, והבנתי שאין בכלל לקנות את המוצר.

כמעט שהלכה לי כל התוכנית הטיפולית, עד שלמזלי, סתם בחנות רגילה של מוצרי תינוקות, מצאתי בול ארנב בסיסי, בצבע פרווה זהה לפליקס האמיתי, אוזניים בפרופורציה ממש כמו המקורי, רק מה, בלי הסרט על הצוואר שעושה אותו מה שהוא, ובלי הפעמון. "אין בעיה", הודעתי לשתיהן, אפילו אדרבא, סבתא תלך אתכן במסגרת "דו איט יורסלפ", וניצור לעצמנו את הפליקס שלנו. כבר פעילות יצירתית של אחרי הצהריים.

ההורים נסעו, ואני יצאתי עם הנכדה הגדולה לרחבי בני ברק כדי לחפש פעמון, ובד סקוטי לעניבה של פליקס.

התחלנו אצל הגב' רחל זלץ ברחוב לנדא. אין דבר שאין לזלץ בחנות שלה. שטחנו בפניה, היא אחת שמבינה, את סוגיית הפליקס והחשיבות שלה. במשך שעה חפרתי בכל הקופסאות לחפש סרט סקוטי ופעמון מתאים, אבל בדיוק באותו יום לא היה בנמצא. היה פעמון, אבל טיפה אחר, ואצל פליקס אין חכמות, צריך לדייק ענבלים.

משם עברנו לעוד חנות, ולעוד אחת. שלימותו של פליקס עמדה ממש בסכנה עכשיו.

החלטנו לנסות עוד חנות אחת, אחרונה. "יש לכם פעמונים קטנים?", שאלתי. "כן", ענתה המוכרת, והצביעה, "שם".

הלכנו לקיר של השם, ולא מצאנו.

לפתע מגיחה לידינו בחורה, חרדית, חביבה, "כזה פעמון אתם מחפשים?", היא שואלת ומראה. "כן!", אני זועקת. הנכדה קופצת.

"אולי ראית כאן גם סרט סקוטי? כי אנחנו לא מוצאות כבר בהרבה חנויות", והסברתי לה על פליקס ועל כל העלילה. "זה מה שאת צריכה? חתיכת בד סקוטי?".

 "שתי חתיכות", דייקתי לה, "כי מדובר בשני פליקסים".

"תקשיבי, אני גם מורה, וגם תופרת, וגם", כאן כבר ראיתי שמדובר בבחורה אוצר, לא צריך עוד שום דבר, "אני גרה כאן בעזרה-נחמיה. בואי, אני אתן לך, יש לי בבית שאריות בד כאלה".

"את רצינית?".

כמה דקות אחר כך, אנחנו, "צוות מחפשות הפעמונים והעניבות", היינו כבר מתחת לבית שלה.

"מה שמך?", שאלתי אותה.

"מירי", היא אמרה.

"אני שומרת אותך באנשי הקשר שלי", אמרתי לה, והיא עלתה הביתה כדי להביא לי את השלמת הציוד.

"מירי מלאך סקוטי", ככה שמרתי אותה. הנכדה שלי צחקה כל-כך.

"את אפרת ברזל", ירדה אחרי כמה דקות מירי מלאך סקוטי עם שתי חתיכות בד, בדיוק, אבל בדיוק כמו שפליקס צריך להיראות.

עינינו זרחו. רצינו רק להגיע הביתה ולקשור פעמון ורימון.

"אני רוצה שבתמורה תבואי למשהו חשוב שאני עושה", אמרה לי מירי מלאך סקוטי, לפני שנפרדנו.

חשוד, חשבתי בלבי. שארית בד יקרה. מה היא זוממת?

מירי מלאך סקוטי היא כנראה לא רק המלאך שלי ושל הנכדה שלי. הבחורה הזו, מעבר לכל עיסוקיה, דואגת מעומק הנשמה הנפלאה שלה לבנות יתומות מארגון זה לזה.

והטלפון הגיע, אחרי כמה שבועות טובים. "את מוכנה לבוא אלינו, למפגש שיערך בסמינר 'בית בינה' עם הבנות של 'זה לזה'?"

איך אני יכולה לסרב למלאכים סקוטים?

ובאתי. באהבה גדולה באתי, כדי לדבר עלועם לב של ילדות יתומות שאיבדו, שמתגעגעות, שלא תמיד סגרו מעגל עם פצע שנפער.

על מה דיברנו?

אה, כמובן. על איך משתמשים במילים ובשיחות כדי לדבר חוויות רגשיות. כי לפעמים לפני, ואפילו בזמן שקורה משהו גדול או קטן, אין לנו יכולת ולא ידע לעבד חוויה. אבל מה שהרגשנו, בין אם הוא טוב וגם אם הוא רע, לא נפלט מהמערכת האישיותית שלנו אם נשתוק אותו פנימה. חוויות של ילדות חייבות להיות נילושות, בטח אחרי פסח ולפני שבועות.

סתם חרוז שיצא לי. ואהבתי.