הבעל מביא נושא או משפט, או עיקרון, ואני כבר אבשל מזה טור ורעיון. שיחות של מרפסת

לכל מי שעוד לא הבין, הטור הזה, כשהוא מתפרסם בעלון הידברות, נקרא "שיחות מרפסת" על שם הרגעים שבהם תובנות זוגיות בריאות צומחות משיחות של יחד בארכיטיפ "הגזוזטרה". מזכירה לכולנו שנושא המרפסת ויופייה דומה לכנרת. וליופייה.

בשתיהן, לא ברור עדיין אם נחמד יותר לשהות בתוכן, או להסתכל עליהן ממרחק.

לפעמים, אף על פי שהמרפסת יפה, כזו עם פרחים ביום ונרות בלילה, נעים יותר להסתכל עליה בשלמותה דווקא מתוך הדירה, או אפילו מבחוץ, מהרחוב, בזום אאוט. בדיוק כמו המבט על הכנרת. לפעמים היא יפה יותר בהסתכלות מתוך מרחב ההרים הסובבים אותה, ונעימה פחות בשהיית הרטיבות של להיות בתוכה.

כשדודו כהן הציע לי לכתוב כאן, לפני זמן רב, לא ידעתי כמה שהוא צודק. אני כותבת כבר שנים רגשות ותהליכים, אבל מאז העלון? אני מסתובבת בעולם, וכולכם מספרים לי את חוויותיכם התגובתיות בהקשר של "שיחות מרפסת". מה שיפרתם בזוגיות, מה הבנתם, ממה צחקתם. כשהייתי לפני כמה חודשים בפריז, גם שם, למרגלות האייפל, ניגש אליי זוג במבטא פרנסאווי, ניגש אלי חרישית. הם אוהבים אותנו שם, את אנשי הידברות. הבעל סיפר לי, תוך כדי חיוך רחב של אשתו, שעמדה לצידו, על המחמאות שהוא התחיל להרעיף עליה בגלל איזו נקודה שהתחדדה לו מהקריאה בטור.

אז בעלי נכנס איזה יום הביתה אחרי צעדה בפארק הירקון, חמוש בנעלי ספורט שחורות חדשות שהוא רכש לעצמו. אגב, החתן שלנו, ישי, צוחק עלינו בכל פעם כשאנחנו מכריזים שאנחנו הולכים לעשות "צעדה". "מאיפה הבאתם את הכינוי הזה?", הוא שואל. "קוראים לפעולה הזאת 'הליכה', למה אתם אומרים כל הזמן צעדה?".

אולי השוני טמון בעובדה שאנחנו בעלי תשובה, והוא חרדי מבית. קצת כמו שידידיה חברנו הגדיר שני סירים של צ'ולנט שהנחתי באיזו שבת על השולחן – "זה צ'ולנט רגיל, וזה צ'ולנט של בעלי תשובה?". כי היו בו, בצ'ולנט האחר, קינואה במקום שעועית, ודוחן במקום גריסים.

"איך הנעליים?", שאלתי את בעלי. "נוראיות", הוא ענה לי. "הן עושות לי כואב, תראי, באחורה של החיבור בין הקרסול לרגל".

ובאמת ראיתי ניצוצות של דם. "מה זה?", אמרתי, "הפצע הזה מאחורה מנעליים לא נוחות, זה 'כאבים של פעם', זה משהו שהיה לנו כשהיינו ילדים, זה לא כאב של אנשים בוגרים". והוא חייך, זה שהתחתן איתי לפני 34 שנים. "'כאבים של פעם' זו הגדרה מדויקת, תכתבי על זה משהו בשיחות מרפסת".

"מה אני אכתוב על זה?", שאלתי. "על זה שיש כאבים מפעם שכבר לא מתאימים היום. שצריך לדעת בזוגיות לדפדף הלאה, נו, תעשי מזה כבר משהו".

הרגשתי באותו רגע כמה התפקיד שהגמרא נותנת לאישה, הוי, כמה שהוא מדויק גם היום עבורנו. אדם מביא חיטין, מביא פשתן, מסכת יבמות דף סג ע"א, והאישה עושה מהם אוכל ובגד. הבעל מביא נושא או משפט, או עיקרון, ואני כבר אבשל מזה טור ורעיון.

רוב המריבות בין בני זוג יושבות על כאבים של פעם, הרבה לפני שבכלל התחתנו. תפקידנו ביחד הוא לקחת את חומרי הגלם הילדיים האלה, ויחד להפסיק להיות בתודעת גולם שאינו מושלם. לדבר שיחות זוגיות יחד בכנרת או על המרפסת, היא יכולת, בעיקר של האישה, לקחת חומרי גלם רגשיים ולפתח אותם. אנחנו מעולות במילים, אנחנו יודעות לקחת חומרים ולהכניס לסירים, להדליק את האש ולהניח על השולחן צ'ולנט משפחתי, מחייך ועסיסי.