זה לא מספיק לי. אתה יכול להגביר?

זה התחיל מזה שעשיתי קציצות ברוטב. לא, אלו לא היו קציצות. זה התחיל מזה שעשיתי איזה סלט "פרש" מדהים כזה, בעל סלסולים. לא. אולי פשוט ערכתי את השולחן מהמם? אני לא זוכרת מה זה היה, וזה בכלל לא משנה. אני רק זוכרת שהתאמצתי שזה יצליח, ביג טיים. שרציתי לשמח את האחרים המשמעותיים לי פה במה שעשיתי. זה היה "נים ההרגשה". הסיפורים והפרטים של החיים לא באמת משנים. בעולם הרגשות אין עסק רק עם "רגשות". יש גם עסק עם "נימי רגשות". אז התאמצתי מאוד באותו יום, והשתדלתי מאוד שייצא טוב. ואז בעלי הגיע, ראה וזרק לחלל הסלון, "איזה יופי". קטן כזה.

המשכתי לעמוד שם, מרגישה בנימים שההתפעלות שלו היתה אמנם נוכחת, אבל בשבילי, לאותו יום? קצת מדולדלת, פחותה. ציפיתי לשמוע יותר תרועות הידד.

פינת התיאוריה, ונחזור לחיים?

בגרסת הבריאות המקורית שלנו, כולנו נולדנו עם לב יהודי ענק שזקוק להרבה אהבה, ורוצה גם לתת ממנה. אחד הניסויים הנפלאים שמוכיחים כמה כולנו צריכים אחד את המראה הרגשית האוהבת של השני, הוא ניסוי פשוט שנעשה לפני כמעט ארבעה עשורים. "סטיל פייס", הוא נקרא, לשון "פנים דוממות". ביצע אותו ד"ר טרוניק, איש חביב.

מה ראו בניסוי? ראו אמא, יושבת מול התינוקת שלה. בשלב הראשון רואים שיש ביניהן אהבה, חיוך, קשר דו-כווני, נחת שמועברת מזו אל זו. ואז ד"ר טרוניק מבקש מהאם, כחלק מהניסוי, להסתובב אחורה לרגע, ואז לחזור לשבת מול הבייבי שלה, הפעם בפנים חתומות. קרירות. ללא מבע. "נמצאת-נוכחת", אך לא מתייחסת.

זה לקח שניות בודדות. וואי, זה היה מדהים לראות: מול הפנים הקפואות של אמא, התינוקת חיפשה מיד את המבט האוהב שלה, ביקשה אישור קיימות, תגובה כלשהי. אבל האם, בכוונה, נותרה באדישות שלה. פנים בול עץ. התינוקת המשיכה לבקש מבע. עם היד ניסתה לגעת בפנים של אמא, עם הקול שלה היא הגבירה בכי. כלום לא עזר. זו היתה תינוקת שעדיין לא יודעת לדבר, אבל הנשמה, אין לה גיל. היא תמיד מבקשת קשר. כשהאם לא נענתה, התינוקת התחילה להשתגע: צעקה, בכתה, זעקה בשפתה "אני זקוקה ליחס", "את פה איתי?", "אני חייבת שתתני לי אישור שאת רואה אותי, שיש בינינו חלופה של מידע, שאנחנו אמא וילדה, שיש אהבה".

עכשיו נחזור לחיים? נחזור הביתה? לא לפרטים של סלט או קציצות. נחזור לנימי הרגשות. זה הבית האמיתי.

זה לא משנה עכשיו למה, ומאיפה זה בא, אני הרגשתי שאני צריכה וואו גדול. היו לי, עכשיו כשאני מנתחת וכותבת, שלוש אופציות לתגובה כשהרגשתי שההתלהבות שלו אינה מרקיעה שחקים.

1. לכעוס עם להגיד, "מה, אתה לא רואה איזה מהמם זה?".

2. לכעוס בלי להגיד, לפרצף כמו תינוקת, להתכנס באכזבתי העלבונית, לתכנן שתיקות ונקמות אינפנטיליות, לחכות שהוא ינחש לבד.

3. החלטתי שאני הולכת על מתכון אחר. "אתה יכול להגביר טיפה?", שאלתי את בעלי. "מה?" הוא קימט מצח. "להגביר. להגביר את עוצמת האמפליפאייר של המחמאה. טיפה תגביר, טוב?", והוא הבין מיד, וצחק, ואהב, והגביר. מה זה הגביר!

כמה ימים אחר כך, הוא קנה לכל המשפחה משהו כיפי, יקר, כזה שכולם נהנו ממנו בענק. "חשבתי שתתפעלי יותר", הוא אמר לי בצד, "אני צריך שתגבירי", הוא אמר, אני צריך שתגבירי קצת, גם כן".