כל קרש הצלה היה מעולה כשהמצאנו אותו, ועכשיו הגיע הזמן לזרוק אותו

הרוח נושבת קרירה, ואין שום צורך להוסיף עוד קיסם למדורה, גם כי בהרבה עיריות אסרו את חוויית המדורות. קחו, קחו מהילדים עוד ועוד חוויות ילדות ותושיבו אותם עוד קצת מול מסכים. אבל עזבו אותי מאלה, אני רוצה לדבר על מדורת הלב. הוי כמה שזה אופייני לי.

מדורה שדולקת באש חזקה ותמידית היא ממש אלגוריה לנשמה היהודית הזו שבתוכנו.

זו שתמיד יודעת כמה היא שווה וקיימת, לפעמים שוכחת. זו שנולדה והתחילה לחיות. בשמחה.

רק שמה?

מסביבה התחילו לרקוד הרבה-הרבה חלקי קרשים שמתיימרים לעזור לה לבעור. לאש המרכזית הזאת, לבעור? אני לא יודעת, אולי מדויק יותר לומר: להתקיים. חלק מהקרשים באמת סייענים גדולים, אבל בצידם יש אבל.

האש האנושית הבסיסית שלנו זקוקה להרבה אהבה, כי ממנה היא עשויה. האש האנושית הבסיסית שלנו זקוקה לקשר עם בערות ומדורות אנושיות של אנשים אחרים. בעיקר אלה שהתחתנו איתם, גם אלה שאליהם נולדנו, גם אלה שילדנו בעצמנו, אותם.

במקור? האש החיובית הזו יודעת רק שפה אחת. זו המבקשת קרבה מחממת ומתייחסת אחד אל השני. בפועל? זה נראה כמו תחושת כבוד, הערכה, וכמה נעים לי לאכול את הקרטושקס שלך.

זה זורק אותי לשם המשפחה של סבתא שלי, גניה פינקלשטיין, שסבא אחד שלה, שם משפחתו היה בולבה, שכפי שאני יודעת, משמעות השם היא תפוח אדמה. פלא שאני אוהבת צ'יפס?

במשך השנים, כשלא היתה אפשרות, או שלא הבנו אחד את השני, או שפחדנו שאין, או שלא מגיע לנו, או שלא ידענו שמותר, מותר להביע רגשות, מותר לבקש חיבוק, מותר להגיד "אני צריך רוך", חיפשנו לעצמנו קרש הצלה. כאן מתחילים הסיפורים של חוסר הביטחון, של העלבון, של העיוות, של האטימות, של הכעסים והתסכולים. את הקרש, כל פעם הקרש התורן, תקענו על הקיר. קירות הלב. אחר כך סחבנו עוד קרש הצלה, ותקענו גם אותו, איך הם נראים, הקרשים?

כל מיני כאלה ביטויים ורעיונות, "אני בכלל לא צריכה אותה, בכלל לא צריכה אהבה", "בכלל לא אכפת לי", "אני לא שם על זה", "אני יכולה לבד", "די, הסתדרתי", וכל מיני כאלה גבורות מנטליות שקריות שהעולם המודרני מוכר לנו.

כל קרש הצלה היה מעולה, בזמנו, כשהמצאנו אותו. איך אני יודעת?

כי אנחנו נשמות יצירתיות, ואנחנו מגיבים בספונטניות, ואנחנו מוצאים לפי הנטייה הטבעית שלנו קרשים להצלה, מתאימים את עצמנו לחברה, למשפחה, ובונים לעצמנו מכל הקרשים, מחסן, מעץ.

איפה הבעיה?

הבעיה היא שלאט לאט הקרשים והמחסן, הצריף הישן, משכיחים מאיתנו את המטרה, מכבים את האש וחונקים אפילו את הגחלים. גם תפוחי האדמה לא נהיים שם רכים, כלום לא טעים.

ואנחנו עם הקרשים שלנו, מתחילים לריב עם קרשים ממגנים של אנשים אחרים, וזה כבר נהיה קרב שכונות שעושה צלילים של מלחמות.

גם בתוך משפחות.

בגיל מסוים אין צורך להוסיף קרשים למדורה. להיפך, צריך להתחיל לאט לאט לרוקן אותם, להסתקרן מאיפה הם באו וכמה מתוקים הם, לגרום להם לתת ידיים אחד לשני, ליצור שיח מדבר ביניהם. לקיים מערכת יחסים מודעת, שלנו איתם, ושלהם עם עצמם. בכל זאת, הם גרים בתוכנו המון זמן.

וכל הקרשים נותנים ידיים, כי הם כולם שלך, ורוקדים סביב האש החמימה, שהיא היא, את והאישיות הנפלאה שלך.

ואז בא בעלך הביתה, ואת מספרת לו על הידע הגדול שה' הרשה לך לקחת ממנו דרך אור וקרשים, והוא מביט בך ברחמים ומספר לך על אור סודות התורה שרבי שמעון אפשר שישתחררו ביום הזה. ואתם יודעים יחד, כי כל אחד מביא עמו את הידע שלו, שנשארו עוד 17 ימים, גימטרייה - טוב, אחרי הל"ב ימים שכבר עברו בדרך לקבלת התורה הזאת.

הכי הצחיק אותי לפני יומיים, כשנסעתי לגיחה, להרצאה אחת בלונדון. הייתי במונית, הנהג שאל אותי אם אני מדברת עברית, ואמרתי לו שכן ושאני יהודייה, ולרגע נבהלתי, כי מוסלמים וכזה, ופחדתי נורא. אבל אחרי שניה הוא סיפר לי ולכל מי שהיה במכונית, שהוא ואשתו, הגויים, מעריצים את אנשי העם היהודי, והראה לנו צילום של טיול שהם עשו בשארם א-שיח, כשכל הטיול כוון ל"תירות אמונית" סביב הר אחד, הר סיני. בלבי אמרתי, "נו". הם יודעים ואנחנו לא?

הצילום היה מדהים. הנהנתי בראשי, העיקר שיביא אותי בשלום אל מקום מושבי, וחזרתי לחשוב על מקורה של האש, מקורה של הנשמה, וכמה שאני אוהבת את המשפחה ואת התורה המותאמת לה.