כל התכנים של יהוסף יעבץ

הוא התפרסם מאד ביכולת הדיאגנוזה שלו. הוא התבונן על אדם וידע מה מעשיו, מה מלאכתו ומה מיחושיו. סיפורו של אסד, רופא העיניים היהודי שהרשים את המוסלמים

כולנו שמענו על "המרד הגדול" ברומאים שהביא לחורבן בית המקדש, ועל מרד בר כוכבא, כששים שנה לאחר מכן, שהביא לחורבן ביתר. אך לא רבים יודעים שבין שתי המרידות האלו היתה מרידה נוספת, גדולה ונוראה

המוסלמים, שמונים לירח בלבד, ולא יודעים לעבר שנים, עונות השנה שלהם נודדות לאחור. חג שהיה פעם בקיץ, היום הוא בחורף, אבל התורה דורשת שהחגים יהיו בזמן קבוע

מתבונן מן הצד היה בטוח שההיסטוריה נכתבת שם, בארמונות פרעה, ומעשיהם של הרועים בארץ כנען הם שום דבר מבחינתה. אבל אנחנו, בני אברהם, יודעים שלפעמים ההיסטוריה נוצרת על ידי אותו אחד בודד שעומד מעבר אחד של העולם וכולם מן העבר השני, ורק לעתיד לבוא יבינו את המשמעות של מעשיו

מגילת מצרים עוסקת באירוע שהתרחש בשנת 1012, כאשר השיגעון היה עדיין חלקי. במהלך לוייה של חכם יהודי בקהיר, התפרצו המון מצרים ופרעו במלווים, ולאחר מכן אסרו קבוצה מהם בטענות שווא שונות ומשונות

השבוע נלמדות בדף היומי סוגיות מתחילת מסכת סנהדרין. סוגיה אחת היא נטילת רשות מן הרב כדי להורות. כאשר התלמיד רוצה להורות הלכה, הוא צריך ליטול רשות מן הרב. מדוע צריך זאת?

מלבד חילול משרת הכהונה הגדולה והפיכתה למשרה הנקנית בכסף, היה ישוע באופן כללי נוטה לתרבות היוונית. הוא שינה את שמו ליאסון, והחל בהכנות להפיכת ירושלים ל"פוליס" יוונית

יומיים לאחר מכן, בכ"ג בתשרי, הגיע טיטוס הרשע, בנו של אספסינוס, יחד עם מאתיים לוחמים גיבורי חיל, כתגבורת לאביו אספסינוס. יחד הם פרצו אל העיר. ארבעת אלפים איש נשחטו בגמלא, ועוד חמשת אלפים איש קפצו אל מותם לתהומות שסביב העיר

מה שמעניין הוא שלא לחינם קבעו חכמים ברוח הקודש את חג החנוכה לחג נצחי לדורות, שכן אותה רוח של התייוונות, שהיתה קשורה בתרבות היוונית, היא הבסיס של הנאורות בת זמננו

משמעותה של האות כ', כפי שראינו, היא יצירת תבנית, כיפוף החומר לצורה, ומשמעות האות ו' היא דעת. לכן בעוד משמעות האות ל' היא לימוד, החיבור בין הדעת לבין העשייה, משמעות האות מ' היא השלב אחרי שכבר ישנה הרמוניה בין התוכנית לבין העשייה, השלב של יצירת המהות

התיעוד הראשון שמגיע אלינו הוא בן מאה שנים, אבל הקהילה היהודית בחבאן קיימת שנים רבות מאד. לפי המסורת שלהם, הם גלו לשם בימי הבית הראשון, והם מכנים את עצמם "ראש גולים". שערם מגודל, הם אינם מסתפרים, בגדיהם דומים לציורים הקדומים של  יושבי ארץ ישראל בימי התנ"ך, ולראשם מצנפות לבנות

הליודורוס אכן הגיע לירושלים, ודרש מחוניו הכהן הגדול את המפתחות לחדרי האוצרות. הוא דרש כניסה לכל מקום שבו נמצא כסף, וכבר הביא עמו בהמות מסע וחיל משמר להובלת הכסף לידי המלכות

חוש הריח מראה לנו את מהותם של הדברים בלי לנתח כלל, ממש כמו שהעין רואה את המכניקה של הדברים. לכן האדם יכול לומר על אוכל שהוא מסריח, וכך קובע את מהותו בלי להשיג זאת דרך ראיה או שמיעה, וכך לדעת האם דבר זה רע או טוב

רבנו יקיר היה אחד מגדולי בעלי התוספות, אך המעיין בתוספות לא ימצא את שמו מוזכר ולו פעם אחת. מדוע?

שוב נראה היה כי קרנם של היהודים עולה באימפריה ההלניסטית הסלבקית שאליה הצטרפו. הדעה כי היהודים הם אנשים שימסרו את נפשם על מילתם והינם נאמנים, התפשטה גם באימפריה הסלבקית. נראה לכאורה רק עוד יותר טוב ועוד יותר טוב, מה כבר יכול להשתבש?

ל' היא בקשת התכלית, ולכן כאשר רוצים להבין את התכלית של דבר, שואלים "למה". "מה" היא מהות הדבר, ויחד עם ל', היא השאלה "למה"?

יהודי ארץ ישראל נפלו בין הפטיש והסדן. תלמי השלישי דרש מהם עוד מסים, למימון מסעות המלחמה שלו, שבהם הוא "מגן" על נחלתו. זו היתה זכותו החוקית, כמובן, אבל היא עוררה התמרמרות רבה

חוסרו היה המלך העשרים ושניים באימפריה הסאסאנית הפרסית, ויש סבורים שהיה הגדול מכולם. אכן, בלתי מנוצח. אבל בתוך ארמון מלכותו, על מיטתו, בשנתו, מישהו ככל הנראה הצליח לנצח אותו, או לפגוע בו. מי זה היה? לא תאמינו

רבי שלמה אבן גבירול היה אחד הדמויות המפורסמות והמשפיעות על ההיסטוריה היהודית, משורר, פילוסוף וגדול בתורה, אך מעט ורעים היו ימי שני חייו. הוא סבל חולי ומכאובים, ונפטר מן העולם בגיל 37 שנים בלבד

כאשר נשווה לנגד עינינו את התרוממות כבודו של עם ישראל בעקבות התרגום, והכרת הגויים את תכני התורה הנפלאים, נחשוב מן הסתם שדבר זה שימח מאד את חכמי ישראל. אך לא כך היה