התרמית הגדולה של נחמיה חיון: כיצד הצליח להטעות את רבני אירופה?

בשנת ת"ע היה רגע של נחת לרבי יוסף אירגאס, רבה של ליוורנו שבטוסקנה האיטלקית, אבל הרגע הזה היה קצר מאד. באותו יום בבוקר סיפרו לו תלמידיו שמאחת האוניות בנמל ירד יהודי תלמיד חכם ונשוא פנים. במקום חביות של סחורות – הוא הוריד איתו ארגזי ספרים. והנה, אותו יהודי מגיע אל הרב, כדי להציג לפניו את ספרו החדש: לא פחות ולא יותר, ספר עמוק בקבלה. רבי יוסף אירגאס היה מקובל בעל שם, ראש ישיבה, משיב בהלכה, שהתפרסם בזכות ספרו הקבלי "שומר אמונים" (המכונה "שומר אמונים קדמון", כיוון שישנו גם "שומר אמונים" מאוחר יותר).

רבי יוסף שמח לקראת האורח. לא כל יום מזדמן תלמיד חכם, ועוד "מקובל מארץ ישראל", כפי שהציג את עצמו, ואף נראה היה ממכתבי התמיכה שהציג. הוא התיישב בכובד ראש ואחז את ההעתק מספרו של המקובל האורח. במבט ראשון נראה היה הספר מרשים מאד. הרב פלט קריאת התפעלות, וכבר הספיק להרהר על מעלתם של חכמי ארץ ישראל. אך לאחר מספר דקות, עיניו החדות של רבי יוסף צדו קטעים מוכרים בתוך הספר, מוכרים ומסוכנים. הוא הבין פתאום כי בתוך כל החשבונות המסובכים מסתתרים קטעים של תמיכה במשיח השקר שבתאי צבי. הוא גם זיהה את המקור: היו אלו העתקות מהספר "רזא דמהימנותא", של השבתאי אברהם קרדוזו.

תלמידי שבתאי צבי האמינו כי הוא המשיח, וגם אחרי שהתאסלם, הסבירו זאת בהסברים מיסטיים שונים. תורתם היתה ניכרת בכך שבתוך כל הפלפולים הכביכול-קבליים, הם למעשה התירו איסורים ועברות חמורות, כהתנהגותו של רבם שבתאי צבי עצמו.

רבי יוסף לא בזבז זמן. הוא כינס בו במקום את כל רבני ליוורנו, הטיל חרם על האורח, שהתברר כי שמו הוא נחמיה חיא חיון, וגירש אותו מן העיר. עוד באותו יום נאלץ חיון הרמאי לעלות על אונייה ולחזור כלעומת שבא.

כזה היה נחמיה חיון. נחש ארסי, ערמומי, המנסה שוב ושוב להכשיל את כל מי שרק יכל. למעשה, גם שמו מזכיר את המילה נחש בארמית, "חיוויא". לא פלא שרבי יוסף אירגאס, שזיהה את הסכנה באותו צדיק-נוכל-מקובל, כתב ספר בשם "הצד נחש" ובו תיאר את כל התנהלותו השטנית של אותו שבתאי ממולח. חיון נחת באמסטרדם, ושם הדפיס קונטרס נגד רבי יוסף, אך זה לא נבהל, וכתב ספר נוסף כנגד חיון.

חיון מצידו המשיך במסע שלו, ונדד בין קהילות ישראל. לא היו אז אמצעי תקשורת, ואפילו לא עיתונים. הוא יכל להמשיך להגיע לערים נוספות,  להציג את עצמו כחכם ומקובל מארץ ישראל, לעשות רושם על רבני המקום ואפילו להציג אגרות תמיכה מזויפות. כך שיחק לו מזלו בעיר פראג, שבה אף אחד לא הכירו, וגם רבני המקום לא היו בקיאים בקבלה כמו רבי יוסף אירגאס. הוא הציג בפניהם את ספרו "עוז לאלוקים", שבו לא כלל קטעים שבתאיים בולטים. רבי דוד אופנהיים ורבי נפתלי כץ הסכימו לספריו של "המקובל מארץ ישראל" בשמחה, ומיד לאחר מכן ברח מן העיר, והשתמש בהסכמות לספרים אחרים, שאותם לא הראה מעולם לרבנים...

רבי דוד אופנהיים ורבי נפתלי כץ דרשו ממנו להחזיר את ההסכמות ולבטל אותן, אבל הוא לעג להם, נסע לקהילת ברלין, הציג את ההסכמות שהוצאו במרמה, וקיבל חדשות... כך נעשה חיון אלוף בהסכמות ובתמיכות שהוצאו במרמה, ומהן מזויפות לגמרי. הרבנים אופנהיים וכץ הדפיסו ספר מיוחד בשם "מלחמה לה' וחרב לה'", כדי לפרסם את דעתם.

נחמיה חיון המשיך במסעותיו, כשהוא צובר תרומות מאנשים תמימים שהצליח לעשות עליהם רושם. אך בהגיעו לאמסטרדם, הציבור כבר היה מוכן לקראתו. רבי אברהם יצחקי מירושלים שלח איגרת לרבני אמסטרדם, על ה"תכשיט" מארץ ישראל שמן הסתם יגיע אליהם במוקדם או במאוחר. עם הגיעו של חיון לאמסטרדם, היה רב הקהילה האשכנזית, רבי צבי אשכנזי, "החכם צבי" מוכן ומזומן לקרב מולו. באותה שעה שהה אצל החכם צבי גם רבי משה חאגיז מארץ ישראל, שידע היטב במה מדובר. החכם צבי אף הכיר אישית את חיון, שכן לפני שנים התגוררו שניהם בעיר סרייבו שבבוסניה.

מתחילה ניסה הנחש הערמומי לתעתע ברבנים. הוא פגש את החכם צבי, וכשזה הזכיר לו את היכרותם מסרייבו, השיב: מה פתאום? מעולם לא הייתי בסרייבו. כנראה ישנו נחמיה חיון אחר. את ספרו הבעייתי החביא, וניסה להראות רק ספר תמים למראה. רבי משה חאגיז נאלץ לצאת מהעיר לימים ספורים, ונראה היה כי המזל משחק לו, לנוכל. אך כעבור ימים ספורים בדק וחקר החכם צבי את הסוגייה, והכריז עליו חרם בשל שבתאות ומינות. חכמי הספרדים שבאמסטרדם לא הסכימו לפסק דינו, כי לטענתם אין זה מחייב את קהילות הספרדים. החכם צבי לא הסכים למצב, ועזב את אמסטרדם, כך שלחיון נותרו מהלכים בעיר, אבל לא לאורך זמן.

רבנים רבים מאירופה יצאו נגדו בפרסומים שהודיעו את טיבו לרבים. למרות זאת, חסידיו טענו שהוא נרדף לחינם, וכי לא דנו אותו דין הוגן. חיון הגיע לקושטא הבירה, והגיש תלונה על חרם שנעשה ללא בירור מספיק, ואכן, השלטונות השתכנעו כי "החכם היהודי" נרדף לחינם, ואילצו את היהודים לבטל את החרם. אך טיבו כבר היה ידוע מספיק בעולם גם בלי החרם הפורמלי. הוא גורש מכל עיר שהגיע אליה, והיה נודד בזהות בדויה. בשנת 1730 מת במהלך נדודים באפריקה. בנו התנצר, וכך נמחה זכרו של הוזה מתעתע מסוכן במיוחד.