הציל מיליונים ואושפז בכפייה: הד"ר שגילה את הסיבה לתמותת היולדות

השנה היא 1846, מחלקת יולדות בבית החולים הכללי בווינה. זעקות שבר נשמעות, כאשר שוב מתה אישה במחלקת היולדות. למרות ההתקדמות היחסית של המחקר והרפואה באותם הזמנים, בתחום תמותת היולדות חלה הרעה מזעזעת. ככל שהיו בתי החולים מתקדמים ומטופחים, תמותת היולדות הלכה והתגברה. לפי הנתונים, כ-25% מכלל היולדות מתו. כל לידה רביעית הסתיימה במוות!

למעשה, כן חל שינוי מהמאות הקודמות. היולדות לא מתו במהלך הלידה, כפי שהיה מצוי בעבר, אלא אחרי הלידה. יום או יומיים לאחר מכן היו מתגלים אצל היולדת סימנים שכונו "קדחת לידה". חומה היה עולה, והיא היתה עשויה למות בשכיחות גבוהה מאד. נשים פחדו להגיע ללידה בבית החולים, והיו מעדיפות ללדת בבית, כי לפי השמועות, "קדחת הלידה" היתה מצויה דווקא בבתי החולים.

ד"ר איגנץ זמלוייס, מבודפסט, היה מנהל מחלקת היולדות, והוא שבר את ראשו בניסיון להבין את המתרחש. מהי מחלת "קדחת היולדות", ומהיכן היא באה? את ההתמחות ברפואה עשו הרופאים על ידי ניתוח גופות, בקומה התחתונה של בית החולים. באותו זמן, הרופא יאקובקולצ'ה, ידידו של זמלוייס, חתך בטעות את ידו תוך כדי נתיחת גופה. זמלוייס טיפל בו, אך הוא מת תוך מספר ימים. למרבה הפלא, תסמיניו היו כשל "קדחת היולדות".

זמלוייס הסיק, בהגיון בריא, כי יש קשר בין ניתוח הגופות ובין תמותת היולדות. מובן שלא ידעו אז שום דבר על חיידקים, אבל זמלוייס חשב שיש "חלקיקים" שמגיעים מגופות המתים, וגורמים לקדחת. כיום אנחנו יודעים שמדובר בחיידקים שמעבירים זיהום, ויש לנו גם אנטיביוטיקה, אבל בזמנם, זיהום היה קטלני.

כדי להוכיח את דבריו, חילק זמלוייס את מחלקת היולדות לשני חלקים. האחד התנהל כבעבר, ובשני טיפלו ביולדות רק אחרי חיטוי ידיים בסוג של סבון שהוא ייצר. תוך זמן קצר ירדה התמותה מ-25 אחוזים ל-2.5 אחוזים. 90% מהיולדות ניצלו ממוות בזכות התגלית הבסיסית שלו!

אך האם עולם המדע הכיר לו טובה? לא ולא. הרעיון שלו נתפס כטיפשי וכאמונה טפלה, כאילו יש לגופות של מתים איזה כוח מיסטי. עולם הרפואה בז ולעג לו. הניסוי המציאותי שביצע לא העלה ולא הוריד, כי דבריו נגדו את התיאוריות המדעיות המקובלות בזמנו. ב-1849 הוא פוטר ממשרתו. בית החולים חזר לנהלים הקודמים, ותמותת היולדות זינקה ל-35%! לא שזה שינה את היחס אליו. הוא חזר למולדתו, בודפשט, והנהיג שם את החיטוי, שהביא לירידה דרסטית בתמותה, אבל העולם הרפואי המשיך ללעוג לו. הוא פרסם את מסקנותיו בספר, והפך למנודה מחמת התיאוריות ה"מיסטיות" שלו.

ביולי 1865 הוא לקה בהתמוטטות עצבים (אפשר בהחלט להבין), ואז אושפז בכפייה בבית חולים לחולי נפש בווינה. ככה ייעשה לאיש אשר כופר בעיקרי המדע. בבית החולים הוכה על ידי אנשי צוות, ומת מפצעיו. כך גרם עולם מדעי מקובע ואטום, למוות של אחד מראשוני הרפואה המודרנית, שגילה את הכלל הבסיסי ביותר, המלווה עד ימינו כל רופא – חיטוי נגד חיידקים, וגם הציל חיים של רבים.

המסקנה היא שאל לנו להתרשם מעקשנות, יהירות ואטימות של ממסד מדעי שתקוע בתיאוריה מסוימת. לעתים לוקח דור, ולעתים כמה דורות, עד שאמיתות מדעיות מתפוגגות. כשהממסד מתעקש על עקרונותיו, גם עובדות ונתונים לא ישנו זאת, כפי שראינו בסיפור זה. ירידת התמותה לא הביאה לקבלת טיעונו הפשוט של זמלוייס, ואפילו לא עלייתה מחדש אחר עזיבתו. קשה להודות באמת.