כיצד הרבנית מרים הפכה לראש הישיבה? הסיפור המדהים של משפחת לוריא

ראשיתם של יהודי אשכנז היא בקלן, משם עברו לשלוש קהילות שו"ם המפורסמות: שפיירא, וורמייזא ומגנצא. למען הדיוק ההיסטורי, היהודים חיו בוורמייזא ובמגנצא לפני שחיו בשפייר (שפיירא). באותם ימים, הגעה של יהודים לעיר חדשה לא היתה מאורע מובן מאליו, או אפילו מתקבל. מאז מותו של לואי החסיד בשנת 840, הלך מצבם של היהודים בחבל הריין והורע. אך מעשה שהיה כך היה.

בשנת 1084, למעלה מ-700 שנים אחרי התיישבות היהודים בקלן, עלה במוחו של בישוף שפייר, רידיגר הוצמן, שהוא צריך יהודים בעיר שלו! אמר ועשה: שלח ליהודים הזמנה להגיע לעירו, והבטיח גם שיקים חומה סביב מגוריהם, כדי להבטיח את שלומם. מכתבו נמצא בספרי ההיסטוריה וכך כתב בו: "אני רידיגר הוצמן, בישוף שפייר, בעשותי את העיר שפייר לכרך, חשבתי כי אוסיף אלף מונים על כבוד מקומנו, אם אביא יהודים לשכן בו. ואת היהודים שהובאו הושבתי מחוץ לעדה ולמקום מגוריהם של שאר התושבים. ולמען לא יהיו בנקל למפגע לפרעות ההמון הגס הקפתים חומה... נתתי להם רשות וזכות לעסוק בחילופי זהב וכסף, ולקנות ולמכור כטוב בעיניהם... וכשם ששופט העיר דן בין התושבים, כך ראש הכנסת בין היהודים... אולם במקרה שלא יוכל לחרוץ משפט יבוא הדבר לבישוף... מותר להם להעסיק מיניקות שכירים משלנו. בשר שחוט האסור עליהם על פי חוקי דתם מותר להם למכור אותו לנוצרים, ומותר לנוצרים לקנותו... ולמען זכר לדבר גם לימים הבאים באתי על החתום בכתב ידי ובחותם טבעתי כפי שנראה למטה. ניתן ב־13 בספטמבר 1084".

יהודים נענו להזמנה הזו, מה גם שבאותה שנה אירעה שריפה בעיר מגנצא, ויהודים נפגעו ממנה, וכך, תוך מספר שנים, נעשתה שפייר לעיר יהודית תוססת ופורחת. הבישוף בנה קתדרלה עצומה שקיימת עד ימינו, והסתמך על הלוואות הסוחרים היהודים. הקיסר היינריך הרביעי אישר את כתב הזכויות של יהודי שפיירא, והוא נמסר לרבי קלונימוס משפיירא, מזרע רבי קלונימוס "מלך היהודים".

בית הכנסת של שפייר, שקיים עד ימינו, ראה מראות נוראי הוד, ואילו קירותיו יכלו לספר, הם היו יכולים לתאר בפנינו את היהודים מתכנסים בבית הכנסת בקריאות תהלים ובזעקות אימה, מפני ההמונים הפורעים שבאו להשמידם בשנת 1096, "גזרות תתנ"ו", במסגרת מסע הצלב הראשון. אף על פי שקהילות מגנצא וורמייזא נחרבו כמעט כליל באותם אירועים נוראים, הרי שתפילת יהודי שפייר נשמעה. הבישוף יוהן היה שליח ההשגחה להצילם, כפי שמתאר כותב בן הזמן: "ויהי כשמוע ההגמון יוחן ויבוא בחיל גדול ויעזור הקהל בכל לב והכניסם בחדרים ויצילם מידם". באותה קתדרלה שנבנתה מכספי היהודים הם מצאו מסתור, חילו של הבישוף שמר על הפתחים, והפורעים חזרו כלעומת שבאו. הפורעים הצליחו להרוג מספר יהודים שלא הספיקו להגיע לקתדרלה, ועליהם קונן רבנו קלונימוס: "וַאֲקוֹנֵן מַר עֲלֵי הֲרוּגֵי אַשְׁפִּירָה... עַל יִחוּד שֵׁם מְיֻחָד יִחֲדוּ שֵׁם בִּגְבוּרָה, גִּבּוֹרֵי כֹּחַ עוֹשֵׂי דְּבָרוֹ לְמַהֲרָה, וְכֹהֲנֵי וַעֲלָמַי נִגְוְעוּ כֻּלְּהֶם עֲשָׂרָה... וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי בִּקְרִיאַת הַלֵּל לְשׁוֹרְרָה, הִשְׁלִימוּ נַפְשָׁם בְּאַהֲבָה קְשׁוּרָה, אָהִימָה עֲלֵיהֶם בִּבְכִי יֶלֶל לְחַשְּׁרָה, כְּלוּלֵי כֶתֶר עַל רֹאשָׁם לַעֲטָרָה".

מובן שקירות בית הכנסת יכלו לספר לנו על גדולי עולם שישבו ביניהם ולמדו ופסקו הוראה לכל ישראל, כמו חתנו של רש"י הקדוש, רבי יצחק בן אשר, ריב"א מבעלי התוספות ורבנו אליקים בן משולם, מחותנו של רש"י. אבל מאורע מיוחד מתקופה מיוחדת, אופייני רק לעיר שפייר: בשנת 1380 בערך נפטר ראש הישיבה, רבי שלמה שפירא, נינו של רש"י הקדוש. את מקומו מילא חתנו, רבי שמשון לוריא מוורמיזא. אך למרבה הצער, גם רבי שמשון לוריא נפטר תוך זמן קצר, ותלמידיו היו אובדי עצות. אך בהסכמת חכמי המקום מונתה אשתו של רבי שמשון, הרבנית מרים משפיירא, לראשות הישיבה, שכן כל ימיה גדלה בין החכמים וידעה ולמדה הרבה דברי תורה מפי אביה ובעלה, שאף אחד לא היה מוכן לוותר עליהם.

צאצאה, רבי שלמה לוריא, המהרש"ל, מספר: "אותה הרבנית מרת מרים נוחה עדן, תפסה ישיבה כמה ימים ושנים, וישבה באוהל, וילון לפניה, ואמרה הלכה לפני בחורים מופלגים". משפחת לוריא היתה משפחה מיוחסת שהמשיכה לתפוס מקום של כבוד, ובני המשפחה החזיקו במגילת יוחסין עד דוד המלך עליו השלום. נכדה של הרבנית מרים משפיירא היה רבי יוחנן לוריא, בעל מחבר "משיבת נפש". אחיו, הרב יחיאל לוריא, היה רבה הראשון של העיר בריסק, וסבו של המהרש"ל. צאצאיה לא השאירו עוד הרבה פרטים על הרבנים מרים משפיירא, ממשפחת רש"י הקדוש, אבל מתוך הדברים ניתן להבין את גדלותה ואת היות תורתה מקובלת על כל חכמי העיר, עד כדי כך שמינו אותה לראשות הישיבה בעיר ואם בישראל.