חינוך

אז דיברנו קצת, מה קרה? מה, אסור לדבר? למחרת, התחושה לא חולפת. מה נסגר? פתאום עוברת בראש מחשבה שכל השיחה אתמול היתה מיותרת

משמים קיבלת כאן נורית אזהרה מהבהבת, שאתה כנראה מדי נוטה איתו לדין ולצמצום. בדור שבו הפיתויים כל כך זמינים, וקול המונה של רומי מנסר בעולם, צריך יותר חסד ויותר רחמים

כשהיה הרב הראל זנזורי בחור ישיבה, הוא קיבל מהרב מאיר מאזוז זצוק"ל 120 מחברות בכתב יד ספרדי. מאז הוא עסוק בתיעוד הדברים שנרשמו בהן, ובהנצחת הזיכרונות המרתקים: "הרב ביקש בחייו להוציא את הדברים לאור 'רק בבוא היום', כעת הגיע הזמן"

מחקר חדש: יש דרך פשוטה להפחית תחושת בדידות – והיא גם תורמת לבריאות הנפש והגוף. מה צריך לעשות כדי להיות מאושרים יותר?

נו, אז למה היא דיברה ככה? למה היא אמרה את ההוצאת שם רע הזו? לא יודעת. כי היא נפלה. כמו כולנו. גם אני נופלת. גם אתה. גם הקוראים שלך. הרבה פעמים אין לכם פשוט מושג למה הדברים מתנהלים כמו שהם מתנהלים, והמציאות עמוקה יותר מהמבט השטחי שהתרגלתם אליו

והתוצאה – מפעימה. כל כרך חדש שיצא, התקבל בהתלהבות עצומה. בישיבות, בבתי מדרש, בבתים של שוחרי תורה, בישראל ובגולה – קראו בו בשקיקה. רבנים צעירים מצאו בו בהירות, מחנכים כתבו ממנו שיעורים, תלמידי חכמים השתמשו בו כבסיס ללימוד שיטתי ועיוני

חורבן בית המקדש הוא לא רק סיפור מהעבר של עם ישראל. הוא גם הזדמנות לדבר עם הילדים בגובה העיניים על כאב, אובדן והתחלה חדשה. כל תעשו את זה נכון ותעניקו להם כלים לחוסן נפשי

האם האוצר נמצא מתחת לגשר? מסר קצר וחזק לכל מי שמחפש את את האושר ולא מוצא

כשהאישה לוקחת את המושכות והגבר נמנע מיוזמה, נחשפת הקריסה הפנימית של הקשר. שיחה שמציעה דרך לחזור אל מקומות של נוכחות, השפעה ובחירה

חבילות של ספק סיני הובילו למפגע סביבתי בבית פרטי, לאחר שהן חסמו את הכניסה לבית המשפחה. רק אחרי לחץ תקשורתי – אמזון התערבה

שרים רבים היו לקוחותיו, והרווחים שצבר שימשו אותו לתמיכה בישיבתו ולסיוע לנזקקים. את בתו האהובה, הרבנית גולדה, השיא לתלמידו המובהק, הרמ"א

החופש הגדול הגיע והילדים נשארים ערים עד מאוחר? אתם עייפים ורוצים שהם יירדמו בשעה סבירה גם בחופש הגדול? זו הדרך הנכונה לעשות זאת

החופש התחיל, וזה הזמן לעשות קצת סדר עם כמה נקודות שיעזרו לכם שאולי, אולי השנה לא תרגישו לשם שינוי שהחופש פשוט נזל לכם מהידיים

כשהגיע לשם, ראה מחזה מפעים. בתוך האולם הצר והפשוט ישב הרב עצמו, עטור בזקן כסוף ופנים מאירות, מוקף עניים ונזקקים. לוחש מילה טובה לזקן כפוף, מניח יד על כתפו של יתום קטן, מספר מעשה חינוכי ומחיה את נפש השומעים. כולו אהבה, כולו חסד. לא ניכר עליו שהוא מגדולי הדור – אלא כאחד מהיושבים

נדמה לי שגם ספיר וסשה לא לגמרי מבינים עד כמה העולם היהודי כולו ליווה אותם – בצער וגם בשמחה. ניסיתי להיזכר השבוע בכמה רגעים שבהם היה ברור: שני הצעירים האלה חוללו שינוי אמיתי בעם שלנו

במרכזם ישב מלמד צעיר, בעל פנים מאירות ונעימות. לא היה בו שמץ מן התקיפות של מלמדים קודמים, לא מן הקשיחות ולא מן הזעף. הוא היה יושב איתם, קרוב, מדבר בלשון רכה, כמו אח גדול, כמו אב לבניו

לילדים, שחיו בפחד תמידי, הוא היה מגדלור. הוא שר עמם "אני מאמין" בלחש, סיפר על משה רבנו שהוביל את העם לחירות, והבטיח שיום אחד האור יחזור. מסירותו לא הייתה רק פיזית – הוא שמר על נפשם, נתן להם תחושת משפחה בתוך ההרס

מלמטה, אנשים עמדו על הקרקע הלחה של הג'ונגל בפנמה, מביטים לשמים בהשתאות. לנגד עיניהם נגלו מטוסים שמשליכים גלים-גלים של זבובים – מבריקים, בצבע ירוק-כחול, עיניהם אדומות כתמרור. זה נראה כמעט כמו סצנה מסרט אימה

נערה בודדה מגיעה לפנימייה. שם היא פוגשת את החברה שמוציאה אותה מן המיצר, ונבנית בזכותה. עד שמשהו משתבש

כללי החינוך הרגילים לא מועילים לילדי ODD, ורק מחריבים את הקשר. אבל אפשר לתקן