שימו כובע: המופע המקביל של מסיבות הסיום, שיש בו קצת ארומה בלשית

שימו שמן, שימו מים, שימו כובע על הראש, שימו מוסיקה של בעלי תשובה במסיבות של בית יעקב.

מישהו צריך לכתוב על ההתרגשות הזו, וזו כנראה תהיה אני. כי השנה? זה היה שיא!

זה כבר כמה שנים שיש בצוותא תופעה של בעלות תשובה צדיקות שבאות לראות את הבנות הקטנות והעוד יותר צדיקות שלהן במסיבות סוף שנה.

על הבמה מתנהל מופע נפלא. מסרים, אירופה, תמיד תהיה טיפה שואה, התמודדות, התבוללות וסכנה, עם הנצח לא מפחד כלל מדרך ארוכה.

התפאורה צבעונית, ההגברה איכותית, התלבושות מרנינות עיניים. רק מה, שבלי שאף אחד ממש מדבר על זה, בקהל נוצר "מופע מקביל", לא פחות מרגש מהמופע המרכזי, מופע אקוויוולנטי.

למסיבת סוף השנה, השנה, הגיעה גם אמא שלי. בכל זאת, הנכדה סיימה ח'. "בשביל מה את מביאה אותה?", שאל אותי בטלפון בעלי, תוך כדי שכבר תיכף מתחיל. "הרי ברור שיהיה לה מה להגיד על התכנים ועל למה ככה עושים". אמא שלי, בשלב הזה, ישבה יחסית בשקט, חבשה מסכת קורונה, הוציאה כל כמה דקות אלכוג'ל, מרחה אותו בסיבובים על הידיים כאילו הוא קרם לחותים. ובאמת, תוך כדי מופע, היתה בזכותם אזעקה.

כמה שניסיתי להסביר לאמא שזה לא החג הזה, היא הקפידה והידקה את המסכה עוד יותר.

נדבר על המופע המקביל?

איפה קונים אליו כרטיסים? מה יש בו? מי זכאי להשתתף בו?

המופע המקביל אינו מגביל, אולם משתתפות בו בעיקר בעלות תשובה ובנותיהן הבוגרות. משתתפות בו גם סבתות חרדיות מבית, כאלה שורשיות, חזקות באמונה באמת, שגם הן מכירות. כאלה שלא נבהלות, כאלה שיודעות לצחוק מבדיחות, כאלה שמבינות עניין, ישראליות כאלה מפעם. אני אוהבת אותן.

איך מתחיל המופע המקביל? שיש בו קצת ארומה בלשית, הל שובבי וצעקה פנימית לוחשת?

המופע נפתח כשעל הבמה מתחיל להתנגן שיר. הבנות הצדיקות המופיעות, כבר מתארגנות בהעמדה. בעלות התשובה, הבנות הגדולות שלהן והחרדיות הוותיקות, מזהות, תוך שניות שהשיר, המוכר להן כל כך, נכתב בנסיבות אחרות לגמרי, מכיל מילים אחרות לגמרי, רחוק במהותו מרעיון המסר של המסיבה הזאת.

במופע המקביל מתחילים לרוץ חיוכים "מאושרים-נבוכים". כול מי ששותפה למופע המקביל מחייכת בנחת, ומחפשת מבטים של אחרות, זהות לה, בקהל.

איש מהצוות של בית הספר לא מודע למתרחש כשהמופע המקביל גועש רועש. בעלות התשובה מתחילות כבר לזמזם את המילים המקוריות של השירים, בלחש. כשיש מילה קצת מוגזמת הן קורצות עוד יותר אחת לשנייה, מסמנות על המצח עם היד מעין בהלה, ונהנות מכל שניה.

זה הרגע שבאמירה הפנימית את אומרת לעצמך, כבעלת תשובה, שלא נס ליחך, שאת יודעת משהו על העולם הזה, ושהנה, גם פה משתמשים באבדתה של בת מלך. בדיבור הפנימי רצים משפטים כמו "אני כבר שכחתי כמה השיר הזה יפה, דווקא פה מזכירים לי את זה?".

ברור, ברור שרוב האימהות השובבות מתענגות על סגירות המעגל, שהבת שלהן זכתה לשיר אותה מנגינה, בקדושה.

בבית אחרי שהאורות כבים, הכי כיף זה לספר את כל זה גם לממלכת הבנים.