שווה סיפור: הבן יקיר לי

שלושה ילדים גידלה יעל כאם חד הורית, באמונה בנחישות. כאשר הגיע דניאל לגיל ההתבגרות, עם כל הסערות והמהומות שלו, הבחינה יעל שדברים לא פשוטים עוברים על הנער. היו הרבה רעידות, הרבה מכשולים. יעל עשתה ככל יכולתה כדי לתת לבן שלה את כל הכלים לצלוח את המשבר. מי כמוה יודעת נפש בנה – שיחות, מעקב צמוד ובעיקר תפילות.

ואז הגיעה שיפי. עשרה ילדים גידלה שיפי באהבה רבה. היא הייתה בטוחה כל כך באמהות שלה, בחינוך, בתקשורת עם ילדים. הרי ילדיה היו סמל ודוגמה. הרבה אמהות בראשית דרכן, וגם באמצע המסע, הגיעו להתייעץ איתה כאישה שצברה הרבה ניסיון. הדמות שלה עוררה הערכה ואמון רב. הביטחון העצמי הזה הקנה לה תחושת עליונות, ויכולת להשפיע על כל מי שצורת החינוך שלה הייתה למורת רוחה, או שונה משלה. לא פעם הביקורת שלה כללה לעג, או בוז סמוי. גם מיעל לא חסכה את שבט לשונה. "ראיתי את דניאל שלך אתמול בשתים עשרה בלילה בחוץ. לא קל לגדל ילד לבד, ועוד מתבגר", משחה רעל על חץ, ממתיקה שפתיים. יעל נבוכה, הנהנה בראשה באופן לא מחייב, והמשיכה הלאה. "אז הנה, גם השכנה ראתה", חשבה בלבה, חשקה שפתיים, והתמקדה בדבר הבא.

הימים הבאים לא היטיבו את המצב. להפך. דניאל בא והלך, כמעט לא דיבר, רק ברקים ורעמים יצאו ממנו. בית הספר שלח הודעות, המפקח התקשר, ובכל פעם כזו, דניאל חזר הביתה לעוד יום-יומיים, כדי שיבין את חומרת מעשיו.

היא לא הייתה בטוחה בכלי החינוכי הזה, אבל שתקה. אפשרויות אחרות לא היו לה. דניאל יצא ובא, והיא ידעה שחוץ מתפילות – לא נשאר לה הרבה מה לעשות. ובדיוק אז, כמובן, שוב הגיעה שיפי. יעל עשתה הכל כדי להתחמק ממנה, אבל נראה היה ששיפי עשתה הכל כדי לפגוש בה. "סליחה, אבל את יודעת שדניאל מסתובב עם נערים בעייתיים? את צריכה להציב לו גבולות, להדריך אותו קצת", אמרה, טעונה. יעל חוורה, ניסתה למצוא את רגליה, לנוס משם, אבל רגליה לא נשמעו לה. היא נאלצה להתמודד מול המציאות, להיאבק.

"דניאל עובר ימים לא פשוטים, תודה על הדאגה", השיבה, וניסתה להתקדם בדרכה. היא רצתה הביתה, עכשיו. אבל שיפי לא הייתה מוכנה לוותר. היא נעמדה מולה כמו בטון יצוק. "אני גידלתי כבר כמה ילדים, את יודעת. כדאי לטפל בדברים מהר ככל הניתן, אחר כך הכל מסובך". כאן יעל כבר נשברה. דמעות עלו בעיניה. היא לקחה את רגליה וברחה משם. הראייה שלה נעשתה מטושטשת, והיא סמכה על ההרגל שיביא אותה בבטחה לדלת הבית.

שם המתין לה, בסבלנות רבה, לוז המציאות הכואבת שלה – דניאל. הוא דווקא שם לב לעיניים האדומות. ברגישות האופיינית לו שאל לשלומה, ביקש לדעת על מה ולמה היא ככה. אבל יעל חשקה שפתיים. וכי מה תגיד לו? היו בה עוצמות בלתי נתפסות, אמונה יצוקה. היא ידעה שכל מה שבא עליה נגזר מלמעלה, והיא לא תוציא מילה רעה על אף אדם, בשום צורה.

השנים הבאות ידעו הרבה עליות ומורדות. דניאל הפך למנהיג הרשמי של נערי המגלשות והפארקים. לא בדיוק פסגת השאיפות של אמו. אבל הוא גם היה בחור הוגן ואמין, וזה גרם לכולם למצוא אצלו כתף ואוזן. מעולם לא נגע בדבר שלא שייך לו, לא נכנע לכללי הרחוב, שמר על מוסריות גבוהה ככל הניתן. הוא באמת היה יוצא דופן. ניידת הנוער של העירייה הכירה אותו, וידעה להשתמש בכוחותיו כדי לעזור לנערים אחרים מתמודדים. כל עוד הדבר התיישב על דעתו ולא נגד את המצפון הפנימי שלו, הוא התגייס למערכה.

יעל המשיכה להילחם על נפש בנה, על עתידו. לא במקל, רק ברוח, באהבה, בסבלנות, במילים טובות. יודעת את נפתולי נפשו של בנה, מכירה בכוחותיו, מאמינה בו. וכמו להכעיס, גם הבן השני התחיל להראות סימני שבירה. הכל חזר על עצמו, אלא שפעם יעל כבר הייתה מנוסה, המשיכה להאמין ולהעניק אהבה, ובעיקר התפללה בלי הפסקה.

ושיפי? מידי פעם צקצקה בשפתיה, ובעיקר הלכה לעשות את הדבר הכי טוב שידעה לעשות – לרכל. ההדים הגיעו אל יעל מידי פעם, קימטו עוד פינה בלב. היא צבטה את עצמה חזק, ידעה שהכל בר חלוף, וקיבלה באהבה.

וה' שילם. במזומן. שנתיים אחר כך, דניאל אסף את עצמו בתהליך צמיחה מדהים. בבגרות האופיינית לו הוא בנה לעצמו תלם, וצעד בו. שנה נוספת – והוא כבר נכנס למסגרת ישיבתית, מסגרת שהוא רצה בה מלכתחילה. משם הוא שלח מסר לאחיו הקטן יותר, וגם הוא, בהרבה סבלנות ואורך רוח, התחיל לעלות, להתייצב ולבחור בחיים של תוכן ומשמעות. זה היה עניין של שנים, אבל הרווחה הגיעה ללבה של יעל.

ובדיוק אז הגיעו השוד והשבר לבית אחר. מוטי, הבן הקטן של שיפי, הבן זקונים, הילד הכי-הכי שלה, הוא ולא אחר, התחיל לגלות סימנים של התרחקות מהמתכונת של אחיו. תספורת מוזרה, פגישות בשעות הקטנות של הלילה, קולות וברקים.

זה התחיל בקטנה. שטות פה, שטות שם, חבר מעניין חדש שהופיע בקהל. בתחילה זה היה פושר, ושיפי ניסתה לעשות הכל כדי למגר את העניינים האלה. אבל אז היא גילתה שאף אחד לא שואל אותה. גם אם היא אמא שהכי מעניקה בעולם, הכי יודעת, הכי הכי... מוטי עשה מה שהתחשק לו, וזה לגמרי לא היה בשליטתה. היא רצה מאיש חינוך למשנהו, ניסתה שיטות טיפול שונות – והשיגה אפס שיתוף פעולה. לקח לה המון זמן להתאפס על עצמה, לקבל את השונה שצמח אצלה בבית; את ההתרסה, החוצפה, התדמית שנהרסה. פתאום היא הבינה עד כמה היא לא הבינה, כמה שפטה לחומרה, איזו עזות הייתה לה. זה היה תהליך עמוק ואיטי, כואב ומייסר, וגולת הכותרת שלו היתה יעל. היא התביישה ממנה. האישה שהיא שפטה כל כך – דווקא היא, הבנים שלה התחילו לעלות על הגל, להיות בני אדם. ואילו הבן שלה עצמה פרץ כל גבול, עשה מה שאף אחד מבניה של יעל לא עשה. עכשיו היא העריכה אותה. איך בשקט היא הייתה שם עבור ילדיה, לא ראתה דבר מלבד המטרה שלה. החינוך שלה, התבטא דווקא בכללי הרחוב, בדברים שהם לא עשו למרות ועל אף. שם ראו את הבית שלהם, את העוגן שעצר אותם מלהתרחק יותר מדי, שמשך אותם לחזור הביתה.

באיחור גילתה עד כמה מוטי שלה לא היה בנוי לעומת ילדיה של יעל. היא החליטה לגשת ולבקש ממנה סליחה. זה המינימום שהיא חייבת לעשות. זכרה את הדמעות שהיו ליעל בעיניים לאחר השיחות איתה, את הבריחה המהירה, הבושה. שיפי התקפלה לתוך עצמה, מתביישת בזיכרון הזה. לא האמינה שכך עוללה.

היא אזרה אומץ, ודפקה בדלת של יעל. יעל נראתה המומה לרגע, אך מיד שב החיוך אל פניה, כאילו לא היה דבר ביניהן קודם. היא הזמינה אותה לשבת בסלון, הגישה לה כיבוד, חיכתה שתספר למה היא כאן.

ואז הן הגיעו, הדמעות. דמעות של כאב, של תסכול וחוסר אונים, של ציפייה ושל בושה על היהירות שחטאה בה. הכל היה שם, מעורבב היטב.

"בטח ראית את מוטי שלי לאחרונה", השתנקה. יעל שתקה. שיפי לא יכלה שלא להשוות בין ההתנהגות המתנשאת שלה עצמה, לאצילות של יעל.

"יצא לי לחשוב הרבה על כל מה שעוללתי לך, בחוסר רגישות, ביהירות. במקום להיות שם בשבילך, להעריך את מה שאת עושה, שמתי לך רגל פעם אחר פעם. היום הגעתי כדי לבקש את סליחתך". שיפי היתה סמוקה, ולא העזה להישיר מבט.

יעל היתה קשובה, מלאת חום. "אני מבינה אותך כל כך, יודעת מה את עוברת כל יום מחדש. לרגע אל תעמיסי על עצמך גם את העבר. אני מוחלת לך בלב שלם". היא קמה וחיבקה את שיפי.

מאותו יום, יעל הפכה למנטורית של שיפי. זו שנותנת כוח, שדוחפת, שנמצאת שם בשבילה גם בשעות הקטנות של הלילה. שלוחשת - הוא עוד יחזור, את תראי!

*

שנים חלפו, מלאות בעליות ובמורדות, וביום מרגש אחד, מוטי, שבינתיים התייצב וגם הצליח לסיים לימודים גבוהים, התקבל לעבודה טובה. לפתע, ברגע אחד של עת רצון, שיפי שאלה אותו: "מוטי, מה היה הדבר שהכי עזר לך לחזור?". מוטי שתק כמה רגעים, ואז ענה: "דניאל, הבן של יעל". עיניה של שיפי התעגלו בהפתעה.

"לא ידעת, אבל הרבה לפני ששמת לב שאני 'לא כאן', דניאל שם לב. הוא שמר עלי לאורך הדרך, שלא אעשה שטויות, שלא אחרוג. לא תמיד הקשבתי לו, אבל היו גם מצבים שהוא היה תקיף, וזה היה מפחיד, אז רק בגללו לא העזתי. הוא היה הקמע שלי. הוא גם חיבר אותי לאנשים מעניינים שעזרו לי, והכל בשקט, בענווה. גם כשכבר חזר והיה בחור ישיבה, הוא לא שכח אותי. הייתי מגיע לבית שלו, יושב על צלחת של אוכל טוב, עוגות וממתקים, מדבר עם אמא שלו. היא אישה מדהימה, שנתנה לי הרבה עוצמה, כוח להיות מי שאני, ולהבין שאין כמו הבית שלי בעולם".

שיפי ההמומה לא תיארה לעצמה אפילו לרגע שגם אז, הרבה לפני שהעזה לבקש סליחה, יעל הייתה שם. היא והבן שלה ושמרו על הילד שלה, התוו לו דרך, בדממה, בענווה, באצילות מעוררת התפעלות.