מחנכים ומחנכות! אל תשכחו להכניס לכיתה את האמונה עם הלב מזהב

בשבועיים האחרונים שמעתי על מחנכים ומחנכות ששואלים איך לפתוח את הפגישה הראשונה מול ההורים, וכן את הפגישה הראשונה מול התלמידים.

כידוע, לפני ארבעים שנה, כשמחנך העיר להורה על הילד שלו, התלמיד חטף נזיפה עוד לפני שהמחנך בכלל הספיק להתקשר בערב לבית ולשוחח אודות המקרה שקרה.

היה כבוד למורים, ומילה של מחנך נחשבה לדבר קודש.

היום מחנך עומד מול כיתה, ומקדיש יותר משאבים למה לא לומר, כדי שחלילה, התלמיד שהצליח להתגנב עם שעון חכם ולהקליט אותו, לא יעביר להורים, שישתמשו בזה נגדו בתלונה שהם הולכים להגיש באגף החינוך של המועצה.

נשמע לכם מוגזם? עוד לא ראיתם כלום.

אז בדרך כלל, מה שאני נוהג לומר למחנכים, זה שאתם יכולים לאכול את הראש להורים שעה וחצי על השראה, מטרות ויעדים, ואיזה תלמיד אתם רוצים לגדל...

ואתם יכולים לבחור בדרך הפשוטה יותר: להכניס את אומנות הסטוריטלינג לכיתה, ולתת להם לחוות ולהבין לבד, לאיזה בן אדם הם היו רוצים שהילד שלהם יגדל.

אבל השבוע, נדמה לי, כל המחנכים והמחנכות במשרד החינוך קיבלו תשובה פשוטה לשאלה עם איזה סיפור לפתוח את אספת ההורים שלהם, ועם איזה סיפור לפתוח את המפגש הראשון מול התלמידים.

*

השבוע נחשפתי לדמותה הייחודית והמרשימה כל כך של אמונה יהודית דנינו ז"ל, שנהרגה מפגיעה של משאית בדרום הר חברון.

ואם עוד התלבטתם עם איזה סיפור לפתוח את אספת ההורים, וכן את הפגישה הראשונה שלכם מול התלמידים, תקשיבו למקרה הבא, שבו הגדלות וההשראה של תלמידה אחת פשוט המריאה ונהפכה לכוכב הצפון, שאליו כדאי מאוד שנכוון את ילדינו ותלמידינו.

כל מחנך מכיר את הסרט של הטיול שנתי, על מקומות הלינה שלו: כמעט תמיד יהיו דמעות ותסכולים, וההוא שלא רוצה להיות באותו חדר עם הראשון, שמצידו בכלל לא סגור שהוא רוצה להיות באותו חדר עם השני והשלישי, שמצידם עדיין לא סגורים על זה אם בכבוד שלהם בכלל להיות ביחד עם הרביעי.

ואז, בכתבה על אמונה יהודית ז"ל, קראתי שהיא אמרה למחנכת שלה, בטון חד משמעי, בנוגע לכל הסרטים שכל כיתה אוכלת עם הטיול השנתי והמקומות של החדרים: 'שימי אותי עם מי שצריך בחדר. אם יש מישהי שאין לה עם מי להיות – שימי אותי'".

אם אין לכם שום קשר לעולם החינוך, בחיים שלכם לא הובלתם כיתה ולא חוויתם את כאב ראש הזה שנקרא "סידור מקומות לינה בחדרים של הטיול השנתי", יש מצב שתדלגו על המשפט הזה ותעברו הלאה. אוקי, אז אמרה.

אבל אם יש לכם קצת מושג, משהו, ולו קלוש... אין מצב שלא תתפעלו ממנו בדיוק כמו שאני התפעלתי.

ולמה? כי המשפט הזה מייצג בעיניי את תמצית האנושיות, באופן המזוקק ביותר שלה.

הנה תלמידה שמוכנה להקריב את כל חוויית הטיול השנתי שלה, רק כדי שאף תלמידה אחרת מהכיתה, שהיא גם לא בהכרח חברה שלה, תיפגע. מדהים.

לפעמים, לא צריך לפתוח את ה"מסילת ישרים", וללכת למדף של גדולי המוסר, בשביל לקבל השראה.

לפעמים ההשראה הזו נמצאת כאן, ממש לידנו, כמו משל האוצר של רבי נחמן.

לאיזו דרגה של חסד, אינטליגנציה רגשית וחברתית ואכפתיות נערה צריכה להגיע, כדי שהיא תוכל להגיד בכנות את המשפט הזה למחנכת שלה?

לאחרונה ראיתי שמשרד החינוך פרסם בכל יום מחדש את המדליות שתלמידינו המצוינים (בלי צחוק...) הביאו מהאולימפיאדות של המתמטיקה, הכימיה והפיזיקה.

זה מרשים מאוד. באמת. איך שלא הופכים את זה, זה גם ממש לא מובן מאליו.

אבל יודעים מה?

המשפט הזה של אמונה יהודית, שווה בעיני הרבה יותר.

אמונה יהודית יקרה... תהי נא בבקשה מליצת יושר על עם ישראל. על החטופים. על החיילים שמחרפים את נפשם בחזית. על המשפחה שלך.

את ההקרבה שלך בטיול השנתי אני אקח איתי הלאה, ובעזרת ה' עוד אלפי בני נוער, מחנכים ומורים, ישמעו עליו ויחיו אותו ולפיו.

צדיקים במיתתן קרויים חיים.

גם צדיקות.

יהי זכרה ברוך.