אבא, 30 יום בלעדיך. את החיסרון שלך אי אפשר למלא

קשוח. קשוח. קשוח.

אבא יקר שלי,

איך החיוך שלך נקבר מתחת לאדמה?

אני לא מצליחה לעכל את זה –

כבר 30 יום שאתה לא איתנו.

בטח אתה שם בשמים, מבסוט מאושר. הגעת למקום גבוה בגן עדן, אין לי ספק, עם כל החסדים שעשית במהלך חייך.

כמה למדנו ממך,

איזה חותם אדיר השארת פה.

ככל שהאדם גדול יותר – החיסרון מורגש יותר.

והחיסרון שלך, אבא,

אי אפשר באמת למלא אותו.

אומרים שכשנשמה יוצאת מהעולם – האנשים שקרובים אליה צריכים למלא את החסר, לפעול ולהמשיך את אותן פעולות, תכונות, שאיפות שהיו לה, וכך להגדיל את שמה בעולם.

אבל אבא יקר שלי,

כמה שלא נעשה ונפעל –

לא נצליח לעולם למלא את העולם באור שאתה הארת פה.

השארת חלל גדול,

גדול מידי,

אבל החלל הזה מדרבן אותנו להמשיך ולפעול,

להמשיך ולהגדיל את שמך בעולם.

כל פעולה שלי – היא המשך ישיר שלך.

משה חקק ז"ל

אבא יקר שלי, כמה למדתי ממך.

את הצחוק,

והמבט החי בעיניים שלך,

שאתה נהנה ויש לך חיות בכל מה שאתה עושה,

אפילו כשאתה חוזר מקניות ומראה לי בגאווה את הפומלה שבחרת, ואיזו יפה וגדולה היא,

או מקלף לי ליצ'י או פסיפלורה בשמחה,

ודואג להאכיל אותי ולהכין לי מיץ תפוזים טבעי.

תמיד פינקת ואהבת לתת משלך,

וזה ניכר דווקא בדברים הקטנים.

מכל דבר אתה שמח. מפרי שקטפת בגינה, או ממוצר שקנית במכולת, או מפרח חדש שצמח בגינה.

לימדת אותי לשמוח דווקא מהדברים הפשוטים.

הלוואי ונצליח להיות פשוטים ולא להסתבך עם עצמינו,

ולשמוח מהדברים הקטנים ששימחו אותך.

החיוך שלך, והאמירה – החיים יפים!

גם אחרי שאתה מספר לי כל כך הרבה קשיים שאתה חווה.

שנדע שלא משנה מה עוברים – החיים באמת יפים וטובים.

לחיות בתודעה של "יש", ולא של חוסר.

תמיד אתה חי, שמח, אוהב את החיים.

וואי, אבא, לימדת אותי כל כך הרבה:

מהי שמחה,

לשמור על אחדות המשפחה – ממש להתאמץ על זה,

לוותר, להבליג – זה שווה הכל, יותר מאשר להיות צודק,

כל יום להתקשר ולדבר, ובסוף לחתום את השיחה: העיקר הבריאות.

כמה אמא חשובה לך, שנשמח אותה, שנחגוג לה יומולדת, ואתה – שום מתנה לא צריך.

יש לך הכל.

פשוט ה"יש" אצלך מילא את חייך, ולא משנה מה גודלו האמיתי – כי אתה קבעת אותו.

בעזרת ה' נזכה לקבל ממך, גם עכשיו,

ולא לאפשר לחיוך שלך להיקבר מתחת לאדמה – אלא להמשיך אותו, אותך,

לחיות ולהחיות אותך בכל רגע מחיינו.

מחכים כבר לגאולה שלמה, לפגוש אותך שוב בתחיית המתים.

אוהבת אותך מאד מאד,

מורני – בתך הקטנה.