טורים אישיים - כללי

אחרי 8 שנים בתשובה, חוויתי משבר מסוג אחר, וחיפשתי שוב את מקומי האמיתי בעולם היהדות. בספרי החסידות קוראים לזה "תשובה על תשובה". ומה מצאתי? אמת. רק קצת אחרת

כל אחד מאיתנו, אם היה הולך לשעה של טיפול אצל מישהו שלמד להקשיב – ללא ספק היה נפתח לו הלב. אז איך למרות העומס הבלתי אפשרי, הרעש מסביב והיצר הרע הזה, אנחנו יכולים להגיע למעין 'שיחה מרפאה' עם הקב"ה? חיה הרצברג מלמדת איך יוצרים שיחה מרפאת עם הבורא

כל הזמן אומרים לנו כמה חשוב להעריך את מה שיש לנו וכמה אסור להתלונן. אז האם מותר לי לקטר בפני ריבונו של עולם? האם מותר לי להתלונן כשקשה, כשכואב? האם זה לא לשון הרע או כפיות טובה?חיה הרצברג בטור שילמד אתכן שיעור חשוב

לכולנו יש בפנים צעקה. אחת כזאת כמוסה שאנחנו לא מרשים לעצמנו להודות בה אף פעם. עטויים רוב הזמן במסיכות הכי יפות. יכולים לשקר את כולם, אבל רק לא את עצמנו ולא את הבורא... אז איך זוכים לישועה אמתית? צועקים באמת

כל אחת, בכל יום מחדש, צריכה לעשות תפילה פרטית. כמה דקות של שקט, רק את והריבונו של עולם, לרגע אחד של שקט, ניתוק מכל הרעש של העולם. אז איך בדיוק עושים את זה? חיה הרצברג מלמדת שיעור לחיים, במדור "שער הלב"

מכירות את זה שאתן מרגישות שאתן לא מפסיקות להלקות את עצמכן, ולהרגיש כמה אתן חסרות ולא מוצלחות? בינינו, כמה אנשים מסתובבים בינינו, שכל כך היו רוצים לאהוב את עצמם באמת, ופשוט לא מצליחים? אז זהו, שחיה הרצברג גילתה את השיטה. קוראים לזה: "לאהוב את עצמו עם ה' יתברך"

עוד יום עובר ואת עייפה ומותשת ומרגישה שאת מתפוצצת. את כל כך רוצה לדבר עם ה' ולספר לו על מה שכואב לך... אבל אז את חוששת שאחרי כל הטוב שהוא מרעיף עליך, אולי זאת כפיות טובה להתלונן עכשיו? מצד שני, אם לא תהיי אמיתית איתו, עם מי כן? חיה הרצברג מסירה את כל הספקות

מכירים את זה שאתם פוגשים אדם כלשהו, ולא מבינים למה בכל פעם מחדש משהו אצלו 'מקפיץ' אתכם? חיה הרצברג בטור מיוחד של "שער הלב", שמסביר איך כל אדם שאנחנו פוגשים – הוא בעצם השתקפות של עצמנו

את המשפט הנפוץ הזה, בודאי שמעתם גם אתם לפחות פעם אחת בתהליך ההתקרבות שלכם חזרה לחיק היהדות. אז האם חזרה בתשובה היא באמת נחלתם של חלשי אופי ומוכי ייסורים? אפרת כהן בטור נוקב

בהמולת הסערה המתחוללת סביב הבקשה להציב מחיצה לריקודים נפרדים עבור הסטודנטיות הדתיות למשפטים באוניברסיטה העברית, נשכחה לחלוטין שאלה חשובה יותר: למה סטודנטית דתיה צריכה בכלל להשתתף בנשף ריקודים מעורב?

למה יש יותר קומוניסטים מרפובליקנים בפקולטות אמריקאיות, ואיך זה קשור לפרופסורים ישראלים אנטי-ציוניים ולהתנגדות לתכניות לימודים נפרדות לציבור החרדי?

כשעבדתי במשרד לאזרחים ותיקים, הייתי אמונה על פניות הציבור בלשכת השר. אני זוכרת את א' - קשיש, ניצול שואה, שהיה מתקשר כמעט כל יום ללשכה, כל פעם בתואנה שונה

בכל לילה, שנייה לפני שאני נרדמת, אני עוצמת עיניים ואומרת: "אבא, תודה על המשפחה, על הבריאות, על הילד, על כל מה שעברתי, תודה על הפרנסה, על החברים, על השמחה אבל יותר מהכל – תודה, אבא, על התשובה"

"חיה רבקה, זכרונך לברכה. עד אתמול עוד היית כאן, אתנו, בעולם הזה". טור פרידה מדמם

בפרשת השבוע אנחנו לומדים על הקרבת הקורבנות: הפיכת הבהמה, הבהמיות – לריח ניחוח להשם. מהי הקרבת הקורבנות של חיינו? ואיך מציאות חיים מייגעת וחדגונית – יכולה להפוך לסיפור אחר לגמרי?

בוודאי שמעת על המחקר המפורסם, שגילה כי טיפות מים שאמרו מילות גנאי על ידן, נהפכו לצורות מכוערות – ואילו טיפות מים שבירכו אותם, התגלו במיקרוסקופ, כפרחים סימטריים ויפהפיים. אבל איך העובדה המדעית הזו סייעה לנשים רבות לבנות מחדש את בתיהן, ולשקם את היחסים בתוך המשפחה?

צופים שמרשים לעצמם ולילדים שלהם להתמכר לתכנית שמעודדת רוע, לא יכולים להתלונן עכשיו שערוץ 2 מאפשר אלימות

"אם יורשה לי, אביב, אחרי אינספור מסרים שקיבלתי ממך, היום זאת אני, הקטנה, שרוצה להעביר לך מסר. לתחושתי אביב, ונראה שלתחושתם של עוד רבים אחרים – אכזבת בחיפוש אחר האמת". אפרת כהן, ילדת אור ירח לשעבר, סוגרת חשבון עם אחד מגיבורי הנעורים שלה, אביב גפן

קשה להאמין, אבל יכול להיות שבעוד שנה ישראל תתגעגע מאד לברק אובמה

למה אני מעכבת משימות לרגע האחרון? מדוע ימי שישי מוצפים במטלות, שיכולתי לעשות בימים אחרים? טור לפרשת כי תשא, שנפתח בלידה שהסתיימה עם קבלה לא צפויה

אם קשה לך ואת עוצרת את הנתינה, גם ענני הברכה של חייך עצורים, ומסרבים להוריד את השפע האושר והעושר שאת מצפה להם. טור נשי לפרשת ויקהל

שמעון כהן ושותפיו התמודדו בתחרות האפליקציות של בנק הפועלים. הם אמנם לא זכו בתחרות, אבל יצאו לפחות עם כמה תובנות יהודיות מעניינות ומפתיעות

כנער, תורגלתי לקום מוקדם בבוקר ולנסוע לחוף הים הקרוב, לעמוד בפקקים, לחפש חניה בתל אביב העמוסה, להתלונן שהחניונים עושקים אותנו במחיר, להתמלא בחול ולמלא גם את האוטו, להיתקע שוב בפקקים, ועד שמגיעים הביתה כבר נגמרת השבת – וחוזר חלילה. ואז הבנתי: מצטער, זו לא מנוחה

בימים אלה, כשהרפורמים עולים לכותרות, כדאי לחזור אחורה ולהיזכר באסון שהמיטה על עם ישראל התנועה הרפורמית

"הנה הדבר שבו אני מוצא נחמה: הכל בידיים של אלוקים, הכל". מתי נשמע תשובות כאלה מפוליטיקאים ישראלים?

ת'אמת? רציתי לבכות. הדמעות כבר ביצבצו בעיניים, וניגבתי אותן במהירות. מה יגיד בעלי, החתן הצעיר, שמחכה שאצא עם כיסוי הראש החדש? אי שם, בנפש שלי, הייתה זעקה אילמת. עוד לא התרגלתי לדמות הססגונית שניצבה מולי במראה. האם זו אני? שאלתי ולא קיבלתי תשובה

"הדרי, אני מסתכלת בתמונה שלך, ומצטמררת מכמה שאת דומה לאבא ולאמא שלך, פרח שנקטע בדמי ימיו... המשפחה שלנו עדיין לא יודעת איך לחיות בלעדייך. לא בטוח שהיא אי פעם תדע. לא, לא לומדים את השיעור הזה בשום צורה קודם לרגע ההוא, שהשכול דופק פתאום על הדלת שלך..." – אפרת כהן נפרדת מהדר כהן, בת משפחה שנרצחה אמש בפיגוע בשער שכם

"פרשנים על החברה החרדית וצפונות העתיד עבורה ילכו ויבואו. החברה החרדית, במובנה כחברה של תורה, תישאר". מעיין כפיר בטור תגובה לתיאוריות של אבישי בן חיים אודות עתידו ומצבו של הציבור החרדי

הרב יצחק יוסף הצהיר שחינוך מעורב לבנים ובנות אינו אפשרי. למה, בעצם, אי אפשר לחנך יחד בנים ובנות? ואיך ייתכן שהחינוך הנפרד, שנחשב פעם דבר מיושן, חוזר לאופנה במקומות רבים בעולם המערבי?

הסיפור המרגש על הערבייה המוסלמית שרצתה להתחתן עם יהודי ישראלי לא רק שלא קרה, הוא אפילו לא היה עלילה דמיונית. עם העובדה הזו, משום מה, לאבירי הליברליות אין שום בעיה