טורים אישיים - כללי

שירה לוי צפתה בטקס הרשמי של יום העצמאות לשנת ה-70, ולצד ההתרגשות – הרגישה החמצה. הריקודים, הסגידה להיי-טק, הסתירות הפנימיות – ומולם הר סיני מרשים, שהמסר המרכזי שלו פשוט נשכח

במשך שבע שנים התגוררה דבורי וקשטוק עם משפחתה בדירה צפופה וקטנטנה. בערב פסח, כשהיא חשה שכבר אין לה סיכוי להמשיך לשרוד כך, היא החליטה 'לנטוש' את הבית, ואז הגיעה הגאולה הפרטית שלה

תישארי ותתמודדי, תמסרי נפש למען שלום הבית שלך. אישה כזאת תבנה בית לתפארת, כי בורא עולם איתה

גם אני באתי לעולם הזה כדי לעבוד, כדי לתקן את עצמי, כדי להשתפר. אז אם בן זוגי עושה משהו שלא מוצא חן בעיני, או שאני חושבת ששיקול דעתו מוטעה, מה עלי לעשות? מי קבע שאני הצודקת?

איך יוצאים לחירות כאשר הבית הוא קטנטן, אין בו חלונות ואפילו תקרה סבירה אין בו? דבורי וקשטוק חושפת בטור מיוחד את סיפור דירתה הקטנטנה, וההתמודדות הבלתי אפשרית

אנו מתנצלים בעקבות פרסום מידע שגוי

מכירה את הרגע הזה? אז הרגע הזה יכול להיות הרגע הכי טוב בחיים שלך, הכל תלוי בדרך בה תביטי עליו

תני לבעלך להרגיש שהוא המלך של הבית, ולא כמו שהחברה או יצר הרע גורמים לנו להאמין, שאם אמליך את בעלי אהפוך לשפחה. להיפך, רק מלכה מסוגלת להפוך גבר למלך

כעת יותר מתמיד, ברור לכל: השופטים אינם אלא בשר ודם, וכמובן מושפעים מאוד מכל מה שקורה מסביבם. הרב ראובן זכאים במאמר מעמיק על ההבדל שבין ערכאות לדין תורה

"הרגשתי כמו בטרייה שסחטו אותה בכל הכוח ואז סחטו עוד קצת. ואז מעכו אותה מכל הכיוונים כדי לגלות אולי נשארה עוד טיפת אנרגיה בפנים, ולא נשארה אנרגיה משום סוג שהוא". דבורי וקשטוק מסכמת את חג הפורים

"זהו סיפור שסיפרה לי אישה בזעם רב ועם דמעות בעיניים. היא כל כך עדינה, רגישה וטובה שהיא לא הצליחה אפילו לבטא את הזעם שלה במילים, וזה כשהיא מתמודדת בתוך מערכת יחסים מורכבת. כן, ככה הרסו לה את החיים במחי יד"

בתוך כל העומס של היומיום, אנחנו שוכחות לעיתים את הזוגיות שלנו, ואז תוהות – למה אנחנו לא שמחות?

דבורי וקשטוק ביקשה בסך הכל להתארח עם משפחתה באשדוד לרגל אירוע משפחתי, אך בשל השיטפונות שנוצרו בכבישים הם לא הצליחו להגיע לדירתם. ומהן התובנות שעלו במוחה דווקא באותם רגעים קשים?

תיעוד ומעקב מתמיד וחסר רחמים שלא פוסק, הוא משהו שמאפיין משטרים אפלים בהרבה. אל תהיו דומים ל''אח הגדול'', בבקשה. ורד בלר מעדיפה שלא להקשיב ללשון הרע התורן על שרה נתניהו

אנחנו שוכחים להתחבר למקור הכוח, לשקע שממלא לנו את המצברים – שקע האמונה והתורה. אנחנו כמו שופכים מים על מכונה שמחוברת לחשמל

סגן נשיא ארה"ב פועל לפי ההלכה היהודית – אפילו מבלי להבין זאת. בעבר גיחכו על מנהגיו המשונים, אבל האחרון שיוכל לכבב בפרשת #גםאני נוספת הוא סגן נשיא ארה"ב, מייק פנס

טור נוקב, כמו שמזמן לא קראתם: אפרת שלום, פליטת מערכת החינוך החילונית, בטקסט מכונן שמתחיל ב"תועלת" החברה היצרנית, ומסתיים בזכרונות מרים משנותיה במערכת החינוך. "חישובי תוצר שמנותקים ממחשבה על התכלית של אותו תוצר, משולים למנוע סילון המחובר לאופניים – שנוסעים הישר לתהום"

כל אדם מאמין נחרד מיהודי שמספר שאכל כלב או כל דבר לא כשר אחר. אבל האם מי שממילא לא שומר על כשרות, אמור להזדעזע? הרי המוסר האנושי גמיש ונזיל מעין כמותו. כללים ואמונות שלפני מאה שנה לא היה איש שמעז לערער עליהם, נתפסים היום כפרימיטיביים ומעוררי גיחוך. אז בעין החילונית, מהו בעצם ההבדל בין פרה לכלב?

"וזה היה רגע כזה. מטלטל באופן מיוחד. אחד מאותם רגעים שאתה נוצר איתך עמוק בפנים, לזמנים שקצת קשה לראות ולזכור את כל היופי הזה שבורכת בו כדי להעריך אותו. ברגע אחד פתאום אחזה אותי התרגשות עמוקה: כמה ה' מדבר אלינו, צועק ממש, וכל מה שאנחנו רק צריכים – זה רק להסכים לראות אותו מתוך המציאות..."

אפשר להמשיך "לאכול את הלב" בפסיביות מעיקה שכזאת, אולם אני מאמינה שאפשר גם לפעול, לקרוא בקול, לכתוב, להתעורר, לעורר ובעצם לעשות כל מה שביכולתי על-מנת ליצור שינוי

למה קשה לנו כל כך לבקש סליחה? ומדוע "פחיתות הכבוד" שבבקשת הסליחה שלנו כל כך חשובה?

שמעון כהן, בעל תשובה, החליט לפני שנה לשלוח את בנו ללמוד בתלמוד תורה. הסיכום: היה משתלם בגלל חוסר האלימות, בגלל הערכים, ובגלל שעדיף לשים את הדגש על התורה, ולא לשנן לבגרויות דווקא את הסכם סייקס-פיקו

חוק המרכולים הוא כפייה דתית? בואו נדבר קצת על כפייה חילונית. איכשהו, זכותו של התושב החילוני לקנות חלב בשבת בבוקר זוכה ליותר הגנה מאשר זכותו של הסטודנט החרדי לקבל גישה להשכלה גבוהה בלי להתפשר על עקרונותיו הדתיים

לא סתם מברכים לתורה, לחופה ולמעשים טובים. מדוע מעשים טובים באים אחרי חופה? כי הקושי האמיתי הוא לתת בתוך הבית, איפה שחייבים

עונת הכריסמס הנוצצות והצבעונית בארה"ב הכניעה יהודים רבים שאינם אורתודוקסים. איך קרה שרבאיים רפורמים מעודדים את צאן מרעיתם לחגוג את החג הנוצרי?

כמה מהמחנכים בימינו, הורים ומורים, באמת לוקחים אחריות אישית וניגשים לטפל בבעיותיהם האישיות, טרם ניגשים הם לחנך אחרים?

עצם הדריכות, המתח וההתעסקות הבלתי פוסקת, זוהי בחינת "אשר יגורתי – בא לי". אם תחליטי לגרש את החושך על ידי גילוי האור שבעצמך, תשתנה המציאות כולה, פנימית וחיצונית

השכינה הקדושה מתאבלת, מרכינה ראשה על גודל אבדתנו, ואין מי שידע עד כמה מיטלטלת ומקוננת בקרבנו נשמתנו. הרבנית חגית אמאייב בדברי הספד שנכתבו במר הנפש

"אני רוצה שתבחין במצוקתי הקשה מנשוא, אך זה לא קורה. אני קפואה על מקומי והיא רק חוזרת על דרישתה שאקום ברגע זה ואצא לחכות לה בחדר המנהל..."

האם יתכן שבמקום לחיות חיים שמחים ומלאים, רוב בני האדם מתעקשים להתהלך מדוכאים? ובכלל, מדוע כל-כך קשה לנו לראות את כל הטוב הקיים בחיינו, עד שהוא נלקח מאתנו?