נוער מתמודד

זו שפה שכדאי ללמד כבר מגיל צעיר. חשוב גם ללמד את הילדים לזהות רגשות ולתת להם שם. ילד שלא יודע לומר "נעלבתי", יבחר פעמים רבות להעניש בשתיקה. לעומת זאת, ילד שמרגיש שמכבדים את רגשותיו, לומד בהדרגה לבטא אותם בצורה בוגרת ובריאה יותר

אלו שקוראים לי בטלפון שלהם "אבא" הם אנשים חשובים לי מאוד בעולם. כולנו יודעים את זה, אבל לפעמים יש פער בין מה שאני מרגיש לבין מה שמרגיש הצד השני. עד כמה אני באמת משקיע בקשר איתם?

לא תמיד יש לאבא או לאמא כל התשובות, וזה בסדר. תמיד אפשר לברר אצל מישהו שמתמחה יותר בתחום הזה. אבל עצם השיתוף מנטרל 90 אחוז מההסתבכויות

יש חסרונות שקל להסתדר איתם, אבל כשהחיסרון הוא בקשב או ביכולת הסתגלות - זה דורש מאמץ

בחינוך מתבגרים, זה לקח שחייבים לזכור ולהזכיר לעצמנו, כדי לתת כוח לילדים שלא להישבר ולא להתייאש. כמו שאנחנו לא מתייאשים, כך הקב"ה לא מתייאש מאיתנו

חז"ל נתנו כמה דימויים לכך, שכולם מדברים על משהו חיצוני חוצץ, ולא על פגיעה באיכות הפנימית. לא דימויים מעולם התפוחים הרקובים, ולא דימויים מעולם המקולקלים או העלים הנושרים. חלילה. לגמרי עולם אחר

"מה זאת אומרת?", שאלה א', "יש דבר כזה? זו תופעה? את יכולה להוכיח לי את זה, לתת לי מרואיינים ומרואיינות? אז בואי נשנה את הנושא"

הורים רבים מתקשים לקבל את חוסר הרצון של הילד להשתתף בחוויית ליל הסדר, והדבר מסב להם צער גדול. פעמים רבות, מרוב תסכול וכאב הם מטיחים בנער המתמודד משפטים קשים

בחינוך, כמו ביישור שיניים, צריך תהליך, וזה מחייב סבלנות, עקביות והתמדה. ויש עוד כמה דברים שאפשר ללמוד מהפלטה לשיניים

לפעמים נראה כאילו חינוך הוא רק חסד שעושים עם הדור הבא בכך שמעבירים להם את הערכים שלנו. אבל זה לא נכון. אם אנחנו תקועים, זה לא יעבוד

תפקידנו כהורים אינו רק לעזור לילדים שלא להסתבך, אלא לנסות להרים את נקודת המבט של הילדים מעל טרדות היומיום, ולנסות להצית ולעורר אצלם שאיפה לגדלוּת והכרה שיש בהם ניצוץ קדוש

טראמפ הוא אדם כוחני מאוד. אפשר לאהוב או לא לאהוב את הסגנון שלו, אבל את הכוחניות שלו הוא הצליח לנתב למקומות טובים: הוא התעשר, נהיה נשיא ארה"ב, והוא גם ידיד העם היהודי

מעניין לגלות שנס לא מבטל פחד. נס פותר בעיה, אבל לא בהכרח משנה הרגלים. בני ישראל יצאו ממצרים, אבל ה"מיצר" עוד לא יצא מהם. ומי אמר שאנחנו שונים?

אני לא נוהג לעסוק בפוליטיקה, ובכל זאת רציתי להקדיש את הטור השבועי ליהודי ניו יורק שזכו לראש עיר מוסלמי שונא ישראל, כי יש כמה נקודות חשובות שניתן ללמוד ממנו על הסוגיה שלנו, של נוער מתמודד

לכל נערה מתמודדת יש סיפור – אבל בכולן יש משהו משותף: המבט הזה בעיניים, שמספר על כאב, ולפעמים גם על חוסר תקווה. דווקא משם מתחילה הצמיחה

איילת ארן חזרה בתשובה בהיותה בת 18, התחתנה בגיל 19 והפכה לאם ל-11 ילדים. כשילדיה החלו לחרוג מהמסלול המקובל, היא הבינה שמשהו בגישתה החינוכית צריך להשתנות. בריאיון להידברות היא מספרת על מסלול חייה ועל התובנות בחינוך הילדים אליהם הגיעה

מה גרם לה לשמוח למרות שהמקרר היה ריק, ואיך חוויית הילדות בבית הילדים בקיבוץ קשורה לפרויקט החסד שעומד כיום במרכז חייה? יעל הורוביץ, אם לעשרה ומנכ"לית דירות 'שירת הלב' לנערות בסיכון, מספרת על מסע חייה

מתחת לכותרת הספר "בוסר המלאכים" של הרב דן טיומקין כתובה שורה אחת: "ארגז כלים להורי המתבגר". שורה שלא מבטאת מספיק את מה שהספר הולך להעניק לכם. לא מדובר בארגז - מדובר במכולה. "בוסר המלאכים" הוא ספר חובה לכל הורה, וההשפעה שלו תלך אתכם עוד שנים קדימה

אם אדם לא שם לעצמו גבולות, הוא כנראה עושה זאת בגלל מנגנון הגנה אנושי שדוחף אותו לברוח. הוא פשוט "אובד", "אבוד" בצער ובכאב, ברגשות אשמה ותסכול, אז יש לו צורך לחפש משככי כאבים

זו ההזדמנות ללמד את הילד שיעור חשוב: תמיד אפשר להתחיל מחדש, ואדרבה. צריך לייחל לזה, לצפות לזה, וכשזה מגיע, לא להרוס את הרגע המיוחד