סערת הנעורים: איך לדבר עם ילד שלא מתחבר לימים הנוראים ולסליחות?

בתחילת השבוע יצא לי לדבר עם כמה נערים על חודש הרחמים והסליחות ועל הימים הנוראים. אחרי השיחה, אחד הנערים פנה אלי ואמר לי: "אני אגיד לך את האמת? בשבילי הימים הללו הם בהחלט ימים נוראים. אני לא מצליח להתחבר לכל ה'אירוע' הזה, ומבחינתי הייתי בורח לחו"ל לכל תקופת החגים, שוכח מהכל וחוזר רק אחרי יום כיפור. הימים הללו ממש כבדים עלי".

ברגע הראשון די הופתעתי ממנו. מההיכרות הראשונית שלי איתו הוא היה נראה לי בחור שמחובר חזק לכל התקופה הזאת, שמביאה איתה התחזקות וחיבור, ולא הייתי מצפה ממנו לכזה ריחוק וייאוש, אך בפועל התברר לי שהריחוק שלו מעצם הרעיון של ימי הרחמים וסליחות גדול וחזק יותר מנערים רבים שאני מכיר. אינני רוצה להיכנס אתכם לסיבות האישיות שגרמו לו להגיע למקום הזה, אלא לעצם הרעיון.

בימים הנוראים, גם אצל אנשים מבוגרים ישנם הבדלים בין אחד למשנהו. האחד מתחבר לסליחות או לחלקים בסליחות, האחר מתחבר לראש השנה או לסימנים, השלישי מתחבר ליום הכיפורים או לצום ולתפילות שבו.

גם עצם החיבור שונה בין אדם לאדם. ישנם כאלה שששים ושמחים על עצם ההזדמנות להתנקות, ויש שניגשים לימים הנוראים בחיל וברעד. איש איש וחיבורו ודבקותו, אך האמת היא שישנם גם כאלה ש"סוחבים" את התקופה, ואינם מתחברים לשום דבר ובשום צורה.

אצל נערים בגיל ההתבגרות פעמים רבות הכל מועצם ומבולבל. בדברים רבים ניתן לראות אצלם שינויים קיצוניים ואף סותרים. רגע אחד הוא החבר הכי טוב של אבא ואמא – וברגע אחר הוא נדמה כשונא. גם ביחסיו עם הבורא הדברים אינם חד-גוניים. לרגע הוא ירצה להיות דבוק ברוחניות – ולפתע ימצא את עצמו עמוק בגשמיות. סערת גיל הנעורים וגליו יעלו ויורידו אותו פעם אחר פעם. הורים שלא יפנימו ויבינו את סערת גיל הנעורים עלולים לשאול את עצמם שוב ושוב מי עומד מולם, ואיך אפשר להתנהג בקיצוניות ובשוני כה גדולים.

בימים הנוראים ישנם טריגרים נוספים שמעצימים את הבלבול בקרב בני הנוער. ישנם נערים שבעקבות האווירה הכללית ששוררת בימים הללו מתחילים לבדוק את עצמם, באיזה מקום הם נמצאים ואיך כל זה קשור אליהם, וישנם כאלה שחווים את זה כלחץ ממקום הלימודים או מהבית, וכך התנודות במטוטלת הנפשית והרוחנית שלהם מתגברות. בעין הסערה ישנם גם כאלה שבוחרים לנתק את עצמם מהכל.

הורים יקרים, גם כשהדרך והחיבור ברורים לנו, עלינו להבין שנפשו של המתבגר אינה כשלנו, ואינה מוכרחת להתחבר לאותו צינור רוחני שבוער בקרבנו (לו יהי). לפעמים ישנו פער גדול בין ההתנהלות והכיסופים שלנו לבין אלה של הילד. אל תתנו לפערים הללו להתרחב. ברוב הפעמים, הציפיה והדרישה מהמתבגר להידמות אלינו גורמות בדיוק את התוצאה ההפוכה.

זכרו, לכל ילד יש המסלול שלו, ולמתבגר ישנם גם מסלולים רבים שלא תמיד תואמים או דומים זה לזה. גם הניתוק שלו אינו מעיד על חיבורו הפנימי לבורא, וברוב הפעמים הוא נוצר מכאב או מבלבול. תנו לו את הזמן והדרך שלו להתחבר לימים הנוראים, וגם כשהוא לא מצליח להתחבר, ספקו לו את חוויית החיבור הכללית בצורה חיובית ושמחה, ובחודש הרחמים והסליחות השתדלו להגביר את הרחמים גם עליו. הזמן והזיכרון הטוב יחזירו אותו למקום הנכון.

ישראל אלדד הוא מדריך הורים ונערים בגיל ההתבגרות. Israeleldad@gmail.com