נוער מתמודד

זה תפקידנו בחיים, להיות "מרגלים של קודש", לומר דברי עידוד ותקווה לשבורי הלב שסביבנו. זה גם תפקידנו בחינוך ילדינו, לתת להם ניגון אופטימי מעצים ומקבל

הגרף לעולם אינו חץ עולה, אלא יש בהמשך תמיד עליות וירידות

מעל הבור הפעור והנעול הזה נתלות כל מיני סיסמאות, טענות נגד הדת שאמורות להסביר בדרך הגיונית את הסיבה לעזיבה. גורמים כואבים פחות, שקל יותר לדבר עליהם

אם טיפת מים נופלת על פסגת תלולית עפר, היא תפלס לעצמה דרך להחליק למטה

האם יש שורש עמוק שאחראי לפער בין הרצוי למצוי בהתנהגות שלנו? האם יתכן שכל מיני מקובעויות והרגלים מעוורים את עינינו וגורמים לנו לפספס?

יש גבול דק בין ההשתדלות הנצרכת לבין ההרפיה הזאת, וזה גשר צר מאוד, כי סטיה לכל כיוון היא סכנה: ריבוי ההשתדלות מסוכן, וגם אדישות אפאטית מסוכנת

הורים אמורים לתווך את כללי החברה לילדיהם. כאשר יש התנגדות, ההורים נמצאים בין הפטיש לסדן

מטרת הגישה האוהבת והמקבלת אינה לסבך את החיים עם עוד מטלות ומשימות, אלא להיפך, לגמור עם הסיוט הזה

מה גורם לנו למעט בצחוק, ואיך נוכל להפחית דאגות ולהרבות בשמחה?

היינו מעדיפים בית רגוע, אבל יש כאן גם הזדמנות לצאת מכל מיני מקובעויות פנימיות שלנו ולהיזכר מה התכלית

באמצע לימוד תורה, נעצור לומר "לבריאות"? זה דיון שיש בו יותר ממה שאתם חושבים

עד כמה אנחנו קשובים ומאפשרים להם להיות מובנים? עד כמה אנחנו ברורים מולם?

בניגוד לתפיסות פשטניות וילדותיות של "טובים" ו"רעים", בעולמנו המעורבב, זה לא פשוט כל כך. כל דבר צריך להימדד על פי כלי מידה של הדעת, עד כמה הוא מקרב לתכלית או מרחיק ממנה

לא נוכל באמת ללוות אותם 24 שעות כל יום, אבל אם נעזור להם לפתח מנגנון פנימי של יעדים רוחניים ברורים, יהיה להם כוח לתכנן ולהשקיע את עתידם בשמחה

לכל גיל יש הנחשים והעקרבים שלו, וכך מתחילה מלחמת התשה. אבל יש עצה

אנחנו נושאים איתנו גם את השברים של חיינו. הם לא רק מזכירים לנו טעויות מהעבר, אלא גם מזכירים לנו את היכולת לתקן, להתחיל מחדש, לבחור נכון ולהתקדם

התנהגויות כאלו, שאינן מווּסתות, נגרמות במקרים רבים מכך שמרכז השליטה והניהול העצמי יצאו קצת משליטתי, כי הילד הפצוע שבי מנסה להגן עלי בכלים שהוא מכיר

עניין של ריכוז, רק אצל ילדים, צרה צרורה או "מה הבעיה, ניקח ריטלין". המיתוסים השגויים

"אני הזדעזעתי מעצם ההשוואה": כדי לחנך באמת, צריך אמון, קרבה ויכולת השפעה

כך אנחנו, ההורים, מפרשים אהבה, ועושים הרבה פעולות שזו תכליתן. אבל עבור הילדים, לפעמים זה לא נקרא "אהבה", אלא "חפירה". עבורם זו "שמאל דוחה". רק בעתיד הם יוכלו להעריך בדיעבד את המסירות הזו