נוער מתמודד

כאשר יש טראומה, או מצב לחץ, יש חיות שיוצאות משליטה, כל אחד והחיה הדומיננטית שלו, וזה יוצר הרבה עוגמת נפש ומצבי סיכון. לא יעזור להילחם בחיות האלו מלחמה ישירה, אלא צריך להעיר את המנהל

מה הדבר הכי חשוב ביצירת קרבה, ואיך זה קשור לחיות?

כדי להצליח לחנך, צריך לדאוג גם לעצמנו. כלי פשוט וחיוני הוא - הנשימה

ההורים בטוחים שאין סיכוי, ולפעמים הם גם צודקים, אבל גם כאן יש מסר מעודד שנלמד מפרשת השבוע שלנו, מבתיה בת פרעה

בדור שלנו, אנחנו לא יודעים בדיוק לאיזה שבט אנו שייכים, אבל יש לכל אחד "שבט רוחני"

דיבורים רציונליים משכנעים ונכונים יכולים להועיל, אבל ניגון טוב חודר עמוק ומשפיע הרבה יותר

יש כאן הרבה רוע של אויב אכזר, יש כאן הרבה כאב. אבל אפשר לרכך ולהמתיק את התהליך

באילו חודשים נולדים שחקני הכדורסל המוצלחים? גם כשנופלים, אסור להתייאש. רק כך מצליחים

אחוזים בודדים עוצרים עכשיו נשימה. סוף סוף מישהו מתאר להם את מציאות חייהם, נותן שם לתופעה

גם כשיש נס, את הכלי צריך לעשות ממה שיש

איך הדור ששקוע עד הראש בטלפון הנייד שלו ומזיז את הראש שלו רק בשביל לנשום ולאכול משהו, איך הדור הזה יוכל להתמודד מול מצבי לחץ ואיומים שדורות אחרים אכלו בלי מלח, חשבנו. טעינו

שלושה סיפורים מיוחדים מתורתו של החזון אי"ש ומהדרכותיו להורים ולמחנכים

כאשר נפש רגישה עוברת אירוע שמעבר לסף החוסן שלה, הנער נתקע בחיווּט מוחי נוירולוגי של "כאן ועכשיו"

יש טעות נפוצה, שהפרעת קשב שייכת רק לילדים. שזה עובר עם הגיל. אבל זה לא נכון. והתובנה הזו שינתה את חיי

ימי החג הם מאתגרים לפעמים. אפשר למצוא על מה להתלונן, אבל לא כדאי. עדיף לנצל את ימי שמחתנו באופן חיובי, והכי חשוב: לא להתייאש מנפילות

כל מעשה נשקל בכל שנה מחדש, על פי התוצאות וההשלכות שלו, כי אותן השלכות נותנות חשיבות אחרת למפרע

מה? הם לא רואים שהם עושים לעצמם בושות? הם לא קולטים שהם מזיקים לעצמם? שזה מסוכן? לאן נעלמה האחריות והבושה הטבעית? למה הם לא מבינים שלא זו הדרך?

חז"ל מלמדים אותנו שהשריר הזה שאנחנו זוכים לפתח, הוא לא רק אמצעי לקדם את ילדינו המתמודדים, אלא גם מטרה

לכל אדם מישראל יש ייעוד משלו, חוץ מהיותו חלק מהעם. יש בזה צדדים לטוב ולמוטב

המחשבות הזרות בתפילה אינן תקלה, ואינן מעידות על הבעייתיות שבנו. המחשבות האלו הן חלק ממצוות התפילה