הבלוג של דודו כהן

לאחרונה שחרר חנן בן ארי שיר חדש ומקומם, בו הוא מתריס כלפי שמים. כיוון שכרגע אי אפשר לראיין את בן ארי, החלטנו להביא ריאיון דמיוני איתו אודות השיר החדש. בואו לשמוע את הגרסה שלו (או שלא)

יש מי שלא רוצה שנחזק את הרבים, שנפיץ יהדות, שנמנע הפלות ושנמשיך להצליח. תגובה לשני התחקירים המכפישים שפורסמו לאחרונה כנגד הידברות

הסביבה עשתה את הכל כדי שארגיש כמו איש חשוב. אז זרמתי. דודו כהן מספר בגילוי לב על האגו המתפרץ – ועל ההתנתקות ממנו

כולם שם טסים לחו"ל. כולם מעלים תמונות מעוררות קנאה. כולם עושים חיים ב"מדינת האנשים המאושרים" של פייסבוק, ומכאן קל לשקוע למרמור, לתחרות ולקנאה. מה פייסבוק עושה לנו, כמעט מבלי ששמנו לב?

היום הסילבסטר או לידת ישו כבר פחות מעניינים את חוגגי 2017, לטענתם. יש להם סיבות אחרות אחרות. אז למה ה"נובי גוד" עדיין דוחה בעיניי?

"אנחנו לא העם הנבחר", הכריז חיים יבין בראיון השערורייתי שנערך עמו לאחרונה, והסביר שבחלק מהדתיים יש מידה של פרימיטיביות. הפרשה, שהתפוצצה השבוע בקול תרועת רמה, מוכיחה מי הפרימיטיב האמיתי, ומיהו מדיר הנשים האמיתי

"בזמנו חשבתי שהחתונה שלי היא סיפור הצלחה. היום אני מבין שהאופן שבו היא נערכה, הוא עלמא דשיקרא". 14 שנים אחרי החתונה שלו, דודו כהן נותן חומר למחשבה לכל מי שעוד שוקל להתחתן מבלי לוותר על ריקודים מעורבים

דודו כהן במכתב ליוצרת קרן פלס: "היהדות, קרן, היא זו שגורמת לי לבקש ממך סליחה פומבית כרגע. לפני עשור התנגחתי בך מעל דפי מגזין 'רייטינג' יותר מפעם אחת – והיום אפשר לספר מה באמת עמד מאחורי הביקורות השליליות"

דודו כהן בטור שכולו ניסים: מה הסיכוי להתעלף תוך כדי נהיגה באזור סואן, כששניים מילדיך נמצאים ברכב, להתנגש בעוצמה ברכב אחר ברמה של טוטלוס, להילכד ברכב שמתמלא בעשן רעיל - ושכולם ייצאו ללא שריטה? טור מסכם ומחזק, על כוחה של השגחה גלויה - ובעיקר מרגשת

האם זו זכותם של יישובים דתיים לא להזמין להופעות זמרים שאורח חייהם – התבוללות, נטיות וכו' - אינו תואם לאורח החיים היהודי? ובכן, תלוי את מי שואלים. בעיני רחלי רוטנר מ-mako, צריכים לחנך מחדש את הציבור הדתי. שיתנתקו קצת מההלכה, מה יש

טבעי שאמן שאך אתמול היה חילוני, ועכשיו נמצא בתהליך תשובה, מתקשה להביע את הרוחניות שלו מול המצלמות נטולות הרוחניות של ערוץ 2. אבל עדן הראל עשתה את זה בהצלחה, ובלי נימה מתנצלת. וזה בהחלט חידוש

אפשר לנפוש, אפשר ליהנות, אבל נראה שבתקופה הזו המינונים וההתלהבות המוגזמת הלכו ויצאו מפרופורציות. יש אנשים שלא מפסיקים לדבר על זה, לתכנן את זה, להתמוגג מזה, ולטעון שטיסה פעם בשנה היא לא פחות מאשר צורך נפשי-קיומי. דודו כהן בטור אישי מקורקע למציאות

התחושות אחרי יום העצמאות הן הכל, מלבד שחור ולבן. העמידה בצפירה, התודה לקב"ה, חגיגות העצמאות, דברי מרן, האופוריה המוגזמת, הדרך לגאולה ובן ה-17 שמשתכר כדי "לחגוג" - שום דבר לא פשוט כמו שהוא נראה

כשמוזיקאי לומד תורה במשך 12 שנים עם רבנים אמיתיים, היצירה שלו משתנה ללא ספק. אבל כשמוזיקאי תמים וטוב-לב לומד קבלה שמנותקת מהיהדות ומההלכה, עלול לצאת לו שיר כפירה עצוב ומבולבל. תשאלו את ארקדי דוכין

דודו כהן עבר לטלפון מוגן, ללא אינטרנט פרוץ. איך אפשר לחיות ככה? תתפלאו. אבל אחרי שתקראו את הטור שלו, כנראה שתתפלאו פחות

עד לפני שנתיים הוא היה מאבטח במלון באילת, והיום הוא "מסיר כישופים" ו"מעלה רוחות של מתים" - לטענתו. מתי נפסיק להאמין לקיצורי דרך למיניהם?

לפני שלוש שנים, בדיוק בחנוכה, החלטנו להעביר את הילד שלנו מבית ספר ממ"ד לתלמוד תורה. למה עשינו את זה – ולמה מעולם לא התחרטנו ולו לרגע

אין ספק שמעשיו של ינון מגל ראויים לכל גינוי ותיעוב. אבל עם יד על הלב, בכמה מקומות עבודה לא-דתיים שבהם עבדתם, לא נתקלתם בהפקרות דומה? ככה זה: כשלא מקפידים על שמירת נגיעה או על דיבור נקי ומכבד - מה הפלא שכמעט בכל מקום עבודה ישנן הטרדות?

הכשלתי מרואיינים בלשונם, ביקרתי בשעה וחצי דיסקים שאנשים עבדו עליהם שלוש שנים, ובעיקר האמנתי שבחוסר המוסר של העיתונות הכללית יש אמת שעליי ללכת לאורה. דודו כהן בחשבון נפש עיתונאי לקראת יום כיפור

אני לא איש של פיוטים, אבל "עת שערי רצון" מזכיר לי את סבא שלי, שלמה שמואל ז"ל, שאליו אני מתגעגע במיוחד. טורו של דודו כהן, במסגרת פרויקט "פיוטים שאהבנו" לראש השנה

השאלה המדויקת יותר: מתי נבין שתעשיית הבידור היא אחד המקומות הרקובים, שאין להעריץ בשום אופן?

אחרי שמונה שנים של סיקור 'תרבות ההבל והריק' כפי שכינה אותה כבר אז, דודו כהן עזב את שבועון הבידור 'רייטינג' ועבר למקום עבודה שונה בתכלית: הידברות. חמש שנים אחרי השינוי, הוא מסכם מסע אישי ומקצועי יוצא דופן

"חגיגת ריקנות" - זועקות כותרות העיתונים בעקבות שיר הפסטיגל הקרוב. מחאות הושקו, עצומות פורסמו. אבל למה כולם מזדעקים, אם ממילא מדובר בתוצר סטנדרטי של תרבות הנוער הנוכחית?

אי שם לפני כמה עשורים, ניצבו החברים אריק איינשטיין ואורי זוהר בפני צומת דרכים: האחד בחר ביהדות המחייבת, והשני בחר להישאר בחילוניות החופשית והמשוחררת. לאן זה הוביל אותם? הרהורים בעקבות פטירת איינשטיין

בעוונותיי הרבים, גם אני הייתי שם, בביצת הבורות. לפני יותר מעשור העזתי לדבר עליו באופן לא מכובד, בגלל ציטוטים לא מדויקים שיוחסו לו בתקשורת. לא הכרתי את הדמות, לא הערכתי נכון את גדולתו התורנית

הפרידה המתוקשרת והעצובה בביצת הבידור הישראלית מעוררת מחשבות בנוגע לכלל חשוב ביהדות, שאם היה נשמר – היה יכול למנוע הרבה פרידות, שברוני לב וקשרים שלא מגיעים לידי ביטוי מתחת לחופה. חומר למחשבה

עולם התורה עומד בפני סכנות גדולות. פוליטיקאים שונים מנסים לפסוק הלכה באמצעות חוקים המנוגדים ליהדות, ואחרים מנסים לערער על סמכות גדולי הדור. רק הצבעה למפלגות הדתיות הגדולות תבטיח שהקול שלכם ישפיע במקומות הנכונים

חתונה זה אירוע חשוב ומרגש, אין ספק. אבל בין הריבים על צבע המפיות, השמלות שמתחלפות ארבע פעמים בערב, הריקודים הזולים, האלכוהול שנשפך כמו מים והתלונות של כל האורחים על האוכל - משהו הולך לנו לאיבוד, לא?

בימים אלה יש מי שחוגג ומסית כלפי החרדים באמתלה של הדרת נשים. בינתיים, בצד "הנאור" של המפה, נשים סובלות מהטרדות, מוצגות באופן מעליב בפרסומות, משתכרות פחות מגברים ולא מתברגות לתפקידי מפתח. אז מי כאן מדיר?

כבעל תשובה, לא הבנתי מה גורם לאנשים שגדלו בבתים דתיים לעשות את הדרך ההפוכה. תמיד חששתי שהם גילו איזה סוד שעדיין לא עליתי עליו... לאחר שקראתי את הספר "הדתל"שים", נפל לי האסימון: האנשים שעזבו את הדת לא גילו שום סוד גדול, הם סתם הרימו ידיים בלי שום סיבה משכנעת