דודו כהן

המלחמה הסתיימה, החטופים החיים חזרו ורובנו חזרנו לשגרה. אז אולי כחלק מתהליך הריפוי, כדאי שנתנתק מאינפוזיית החדשות האינסופית שהציפה אותנו בשנים האחרונות

בגיל 21, כשעבודתי היתה בסכנה, החלטתי שלעולם לא אפגע בפרנסה של אף יהודי. אז איך קרה שהעיקרון הזה הופר מאז כמה וכמה פעמים?

פעם בחצי שנה אני נוסע למחסן אספנות של פריטי נוסטלגיה. אז למה האירוע כל כך מביך, הזוי ומשעשע בעת ובעונה אחת?

חזרנו בתשובה באותה תקופה, ציפינו לעתיד ורוד, אבל חלק מהחלומות שלנו התנפצו אל מזח המציאות. נפגשנו לשיחה לילית מורכבת, אבל עם ניצחון מוחלט אחד

לאחרונה חזרנו הביתה לקריית שמונה, אחרי כמעט שנתיים בירושלים. אז איך זה לחזור לבית כמעט נטוש (וקצת הרוס), ומה למדנו על עצמנו במשך התקופה המאתגרת?

להיתקע שעות בחנויות ספרים, להריח אותם מכל הלב, ולהזמין עוד משלוח אף על פי שבקושי התחלת עם הקודם

אפליקציה ששולחת התראה כשהילד מבריז משיעור, טלפון מהמורה על כל פיפס קטן, ומעקב אחרי המיקום ב-GPS - אנחנו באמת צריכים את כל זה?

"משהו בהם מעצבן אותי, ואני לא יודע למה. אני לא פחות יהודי מהם, אתה שומע?"

תתאזרו בסבלנות, תפתחו עור של פיל, ובעיקר תזכרו: העולם לא עוצר את נשימתו אל מול ספרכם החדש. בעצם, אולי רק קצת

כמעט כל אחד יכול לטעות ולהעלות לרשת תמונה עם זכויות יוצרים. הבעיה היא שיש לא מעט צלמים שמנצלים טעויות תמימות, כדי לבצע השלמת הכנסה מנופחת וחסרת חמלה

הוא לא ישתלט עלינו, לא יהפוך את כולנו למובטלים, ועשוי גם להציל חיים ולשפר את הרפואה בצורה מדהימה. למרות החששות (המוצדקים בחלקם), צריך להבין: ה-AI לא ייעלם אם נעצום את העיניים

ואז הגיע השלב שבו ההתלבטות לא הייתה קלה. הרגשתי שאני צריך לקרוע את עצמי מעיקרון שדבקתי בו בקנאות במשך לא מעט שנים. לא נותר לי אלא להבין ש"ביטולה הוא קיומה", ושאני לא יכול למנוע ממנה דבר כל כך חשוב לה, רק כיוון שיש לי עיקרון אישי

לא ידעתי - לענות או לשתוק? הוא המשיך לחבוט ולהעליב, ובמוחי ריצד רק המשפט "ישמע בזיונו, ידום וישתוק"

הרבה שנים אני סוחב את הצער מהפגיעה הזו. ראיתי אותו במהלך השנים פה ושם בעיר, ורציתי לגשת ולבקש סליחה. אבל התביישתי, לא היה לי מספיק אומץ. ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, אבל פשוט חיכיתי להזדמנות מתאימה. חיכיתי יותר מדי

אחרי שנה של הפסקה, שבמהלכה כתבתי וערכתי את הספר החדש שלי, "50 מפתחות: המדריך הלא-רשמי לחיים", הגיע הזמן לחזור הביתה. קבלו שיחה עם היצר הטוב של הטור

חייל משוחרר שעד לפני שבוע וחצי ברח ממשטרה צבאית ושקשק ממג"ד עצבני בפיקוד צפון, היה צריך להתרגל למעמדו החדש. אז זרמתי. לא פלא שבסוף קנו לי מראה. אני חושב שעוד יצאתי בזול. במקומם הייתי קונה לי חדר מראות

אותה שיחה לא הייתה יכולה להתקיים בשום צורה בעולם נורמטיבי. תוך דקה וחצי היא הייתה מתגלגלת לקבוצת הוואטסאפ של הורי כיתה ה', ואולי גם לאייטם עסיסי ב-Ynet

האם ינון מגל מפלג ומשסה - או שמא נותן תגובה ציונית הולמת לכל הטרללת התקשורתית והמשפטית?

ספר הביכורים של דודו כהן, מנהל הדיגיטל ועורך עלון הידברות – אישי, מצחיק, מרתק ולא דומה לשום דבר אחר על המדף. עכשיו לרכישה בהידברות שופס, סטימצקי, צומת ספרים, אור החיים ועוד

תקופה ארוכה אני מרגיש שהטור קרוב למצות את עצמו, שאני נחשף כאן יותר מדי, שאולי כדאי לפרוש בשיא. בקיצור, קבלו שיחה עם היצר הרע של הטור

אי אפשר להתעלם מהאג'נדות הפרוגרסיביות שחלחלו לצבא העם, ומרתיעות עוד יותר את הציבור החרדי

"הגליל ייחרב והגולן יישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו" - יש תיאור מדויק יותר לימים אלה מאשר התקופה הנוכחית?

פעם לא הבנתי את המשמעות של הביטוי הזה, אבל היום ברור לי: כל חוזר בתשובה חייב להגיע לשלב הזה

כבר 18 שנים שאני מקפיד על קריאת "מזמור לתודה" פעמיים ביום. איך אפשר בלי זה?

זה היה בהחלט לא נעים לראות את המחסן שלנו הרוס ולגלות שחלק מהחלונות והתריסים נפגעו, אבל אי אפשר שלא לראות את החסדים העצומים של הקב"ה בתוך כל זה

תמיד ידעתי שכסף הוא הבל הבלים, אבל בתקופת המלחמה התובנה הזו התעצמה הרבה יותר

לשתות סודה, לטבול ביסקוויט בתה ולחפש מישהו צעיר כדי שיסדר לך משהו בטלפון: כל מה שיוכיח לך שגם אתה לא הולך ונהיה צעיר יותר

אני ממש לא מהאנשים שמעירים בבית הכנסת, אבל הנה הזדמנות לעשות סדר מבלי להסתכן באי נעימות

אתם יהודים יקרים שמתנגדים לפילוג ושנאה, אז איך קרה שיצאו מתחת ידיכם כתבות שמלבות את הפילוג והשנאה?

הקב"ה שופט את הנבראים באופן מושלם, אז למה אנחנו "מתנדבים" לעזור לו, ומפרשים את המציאות כשאין לנו כלים אמיתיים לכך?