זה התחביב המוזר שלי, אבל למה שלא תצחקו גם אתם?

בערך לפני שלוש שנים, בתקופה די קשוחה ועמוסה רגשית, קראתי איפשהו שאחת הדרכים להשתחרר - היא אימוץ תחביבים שעושים לך טוב. באופן די טבעי, הלכתי לכיוון הנוסטלגיה. לאוזני גונבה שמועה על מחסן מעניין במרכז הארץ, שמתמחה במכירות של מוצרים נוסטלגיים - משחקים, תקליטים, דיסקים, מוצרי אלקטרוניקה וכל מני דברים שאדם נורמלי יקרא להם "זבל", אבל בעיני אחוז מזערי מהאוכלוסייה - הם לא פחות מאוצר בלום, נדיר ומבוקש.

יובהר מיד: אני כמובן לא חי נוסטלגיה כל יום וכל היום. יש לי דבר או שניים חשוב יותר בחיי - לנהל את חטיבת הדיגיטל בהידברות, לכתוב ולערוך, כמובן להיות איש משפחה; אבל כאתנחתא משחררת שמתרחשת בין לבין, נגיעה בתקליט שהיה אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלי - מעבירה בי רטט שקשה לי להגדיר במילים. יש בזה משהו מאוד נעים שמחזיר אותך לבסיס האם שלך, לזיכרונות עמומים, מטושטשים ומתוקים באותה מידה. יש כאן גם משמעות רוחנית לחיפוש אחרי השורש, התמימות והמקור שממנו באנו, אבל זה כבר נושא לטור אחר.

עד כאן הכל טוב ויפה. הבעיה מתחילה במימוש הפרקטי של התחביב הזה. בואו נאמר בעדינות שרוב האנשים שמסתובבים בחנויות היד-שנייה הם קצת פחות שגרתיים מהממוצע. אם לא הייתי חושש לפגוע כאן באנשים, הייתי כותב שרובם אפילו לא מאה. הם מתחלקים לכמה סוגים: המוזרים במופגן - והנורמליים (כמוני כמובן, למקרה שזה עדיין לא ברור); אלה שרוצים להכיר ולדבר - ולעומתם השתקנים; ובעיקר החלוקה המשמעותית ביותר: אלה שעולצים ושמחים לשוטט בין מדפים עמוסי מוצרים ואבק, כי עדיין לא התחווה להם שמדובר בתחביב די מוזר, ומנגד אלה שמתפדחים מעצם התחביב המוזר שלהם, ומשתדלים לא ליצור קשר עין עם אף אחד. הם בעיקר רוצים לעבור את החוויה - ללטף איזה טומי טיצ'ר או להתלבט אם לקנות אריזה ריקה של טרופית - ולהימלט משם כל עוד נפשם בם כשהם ממלמלים באקסטזה "אני לא מוזר, אני לא מוזר". וכן, לא פעם אני נמצא במקומות האלה, מביט מסביב, ושואל את עצמי מה אני עושה כאן.

וכך, בחוה"מ סוכות הגעתי לאותו יריד שמלא בחלומות ילדות, אבל גם באנשים שחלומם הגדול ביותר - כמובן, חוץ מלקנות מארז עטיפות קרמבו מיושרות מהאייטיז או אוזניות-ספוג מתפוררות מהניינטיז - הוא להכיר ווירדוז נוספים כמותם. לו הייתי יכול, הייתי מגיע עם כובע רחב שוליים, מעיל ארוך של בלשים וכמובן משקפי שמש שמסתירות לפחות חצי מהפנים. אבל יש גבול למוזרות, וכך הגעתי נטורל - מצד אחד עם חשק לתחביב המעניין, ומצד שני עם רצון עז להיות שם זבוב על הקיר.

בזמן שאני סוקר בסקרנות מדף ספרי ילדים משנות השמונים ומנסה להדוף שני אספנים מתעניינים שחשבו בטעות שאני המוכר והאספן הראשי (באמת יש לי פרצוף כזה?), הם הגיעו. שלושה חברים בני 50, קירחים ועם מבטא תימני מובהק. הם הפגינו התלהבות קולנית מהמבחר (הבאמת מרשים), וניסו לקשור שיחה עם ששת האנשים הנוספים שהיו שם. אני כמובן מיהרתי להפנות אליהם את הגב, כשללבי התגנב חשש נוסף שמא יזהו אותי איכשהו מהידברות. לא שאני סלב גדול, אבל גם זה קורה פה ושם. בינתיים הם התחילו להיכנס למוד הנוסטלגי ולבצע חיקויים של דמויות נוסטלגיות, להתלהב בקולניות מכל פריט שהיה שם, ולהתנהג באופן כללי כאילו הם הגיעו לפגישת מחזור עם עצמם. זה היה מביך. הסתכלתי על ידי המאובקות, ושאלתי את עצמי בפעם העשירית באותו יום: מה אני עושה כאן? מה חסר לי בחיים שאני מוצא את עצמי מוקף בספרים וחפצים שאפילו הומלסים לא היו מסכימים לקבל?

אחד האספנים סיפר בהתלהבות לנוכחים שהוא מנהל עמוד נוסטלגיה ברשת חברתית, ואמר שהוא ימליץ לעוקביו להגיע למקום ממש עכשיו בשידור חי. הרגשתי את הזיעה הקרה מטפסת במעלה מצחי. רק זה חסר לי, שעוד עשרות טיפוסים כמותו ינהרו לכאן בשעה הקרובה. כבר תכננתי את נתיב המילוט, לא לפני שקלטתי שהוא שולף את הטלפון, מכוון אותו פחות או יותר לעברי, מצלם בלייב ומכריז "חברים, אני ממליץ על המקום הזה! תבואו לכאן, יש אחלה דברים נוסטלגיים לראות ולקנות!". מיהרתי להפנות שוב את הגב. הוא שוטט משל היה כתב שטח מיומן, ולי נותר רק להתפלל שלא יגיע אלי ו"יראיין" אותי כאחד התמהוניים שבמקום לטייל עם משפחתו בחול המועד, נוסע למקום ההזוי הזה כדי להתלבט האם לקנות את אחד מספרי הילדים שעליהם גדלתי, או ווקמן סוני - בדיוק כמו שהיה לי ביסודי.

בסופו של דבר הצלחתי להימלט משידור הלייב, אבל כשהגעתי למוכר כדי לשלם, הוא מיהר להכריז בקול רם כדי שכולם ישמעו - "או! איזה כיף לראות כאן לקוחות חוזרים! דודו, נכון? זו כבר הפעם השלישית שלך כאן!". באותם רגעים קצת קינאתי בקורח ועדתו, שהאדמה פצתה את פיה ובלעה אותם ברגע המתאים, אבל למזלי האמירה השיווקית של המוכר לא הרשימה מדי את הנוכחים, שהיו שקועים כנראה בדברים חשובים יותר, כמו פחיות קולה ריקות עם הלשוניות של פעם.

כך מצאתי את עצמי בחוץ, עייף אך מרוצה, עם שקית של אוצרות קטנים וסנטימנטליים שאף אחד מכם כנראה לא היה משקיע בהם יותר מ-2 שקלים. זה היה מוזר ומתיש, אבל בדרך חזור כל כך צחקתי לעצמי (בקול!) כשנזכרתי בכל הסצנות ההזויות האלה, עד כדי כך שהחלטתי שלמרות הפדיחה - כדאי לשתף כדי שגם אתם תצחקו.