פיטרתי עובד, ואני לא יודע למי מבינינו יותר כואב

יש לי רגישות מיוחדת לפיטורין, והשורש לכך נזרע אי שם בשנת 2001. מיד כשהשתחררתי מצה"ל התחלתי לערוך את המקומון הגדול ביותר בקריית שמונה. מחייל מרושל ועצלן הפכתי למעשה לעורך של אנשים בגיל של אבא וסבא שלי, וכמו כל טירון מצטיין, עשיתי לא מעט טעויות בהתחלה. באופן די טבעי התאגדה מולי קבוצה של עיתונאים ותיקים ובעלי שם, שהחליטו (בצדק מסוים) שהילד בן ה-21 לא ראוי להיות עורך העיתון. היתה להם גם הצעה יצירתית: כיוון שהתפקיד שלי כלל גם עריכת תוכן וגם עריכה גרפית של העיתון, הם הציעו שהטייטל שלי יהיה "עורך גרפי" בלבד. כך אף אחד לא יכתיב להם בענייני תוכן, והם יוכלו לכתוב ככל העולה על רוחם.

כיאה לכל פרולטריון בעל כוח, הם אף הגדילו לעשות כשהחליטו להציב את הדרישה כאולטימטום לבעלי העיתון, עם איום מרומז שמא יערקו לעיתון המתחרה אם בקשתם לא תיענה בהקדם. הם אף היו הוגנים מספיק כדי לספר לי את זה, ולתת לי אופציה לסגת בעצמי לתפקיד העורך הגרפי.

אני זוכר את עצמי הולך הביתה ביום רביעי ב-4 בלילה, אחרי עבודה סיזיפית ומתישה, שוכב במיטה ולא מצליח להירדם. הרגשתי שנתתי את הלב ואת הנשמה, אבל נקלעתי כאן למשחקי כוח גדולים ממידותי. הבנתי שקריירת העריכה שלי למעשה הגיעה לקצה, ובמקסימום אהיה גרפיקאי, וגם החלטתי לעצמי משהו נוסף: לעולם, אבל לעולם, לא אפגע בפרנסה של אנשים. לעולם לא אעשה לאחרים את מה שהם מנסים לעשות לי היום.

*

השנים עברו חלפו. אותם עיתונאים נפוצו לכל עבר. אחד מהם עזב את העיתון, אחד מהם נפטר ממחלה ואחד מהם הפך לקולגה-חבר, למרות הפרשי הגילאים. עד היום אני מזכיר לו בחיוך את המקרה הזה, והוא חצי מכחיש חצי מתנצל.

אבל גם אצלי משהו השתנה. הבנתי שאותה החלטה שקיבלתי ברגעים של כעס, עצב ותסכול – לא יכולה לעמוד במבחן המציאות. כי כעבור בערך 12 שנים הפכתי למנהל בעצמי, והבנתי שתיאוריות ילדותיות לא תמיד יכולות לעמוד במבחן המציאות. הבנתי שיש מצבים שבהם חייבים להיפרד מעובדים, מסיבות שונות ומגוונות, גם לטובת המערכת ולפעמים גם לטובתם.

אז כן, במהלך השנים האחרונות נפרדתי מכמות מסוימת של עובדים, במסגרת העבודה. השתדלתי שלא להגיע למצבים כאלה, אבל לעתים לא היו ברירות. הסיבות היו מגוונות – מקצועית, סמכותית, השקפתית. ברוב הפעמים ניסיתי לדחות את הקץ כל פעם מחדש, אבל לעתים פשוט לא היתה ברירה אחרת, בגלל חוסר התאמה מסיבה כזו או אחרת.

אז למה אני שוכב במיטה בלילה, ועדיין קשה לי להירדם, בגלל אותו חור שחור שנפער בבטן? הפעם לא אני עומד על המוקד אלא מישהו אחר שיש לו משפחה, נשמה גדולה, יראת שמיים ויכולות בלתי מפוקפקות. אז איך זה שלדעתי לי כואב יותר? למה אני צריך להרגיש רע כל כך, למרות שברור לי שלא היתה ברירה אחרת?

אז אני מנסה להתנחם בכך שזה מן הסתם רצון הקב"ה, ובכך שברור לי שעשיתי את מה שהייתי חייב לבצע כדי למלא את תפקידי בצורה המקצועית - ובו זמנית גם האנושית ביותר, לנוכח הסיטואציה. אבל יותר מכל, ברור לי שאי אפשר לצאת בהצהרות כמו שעשיתי בזמנו. ה"עקרונות" של גיל 21 לא בהכרח יכולים להישאר לנצח, אלא אם כן עיקרון בוסרי בן 25 שנים חשוב לך יותר מהמציאות עצמה.

לרכישת ספרו החדש של דודו כהן, "50 מפתחות: המדריך הלא-רשמי לחיים", חייגו להידברות שופס - 073-222-1250