שחררו את החרדתיות היתרה כלפי הילדים, או: אולי למען הרוגע הנפשי שלנו, נרפה קצת מכל שיטות הבילוש?

בשלב מסוים, כשבבית הספר של המתבגרת דרשו שנגיע שוב לשיחה השלישית באותו חודש, לא יכולתי להתאפק. לקחתי את הטלפון של אשתי, ופשוט הקלטתי הודעה קולית למורה. "כל הטרטורים שלנו לבית הספר בשעות העבודה שלנו, לעוד שיחות של הבטחות סרק, הם לא עונש בשבילה – אלא בשבילנו ההורים", אמרתי בטון נחרץ מתמיד, "יש לנו שלושה מתבגרים בבית, שלושתם לא מעלים את הלימודים על ראש שמחתם, בלשון המעטה, ואנחנו לא יכולים לטרטר את עצמנו בין בתי ספר שונים בלי סוף. גם לנו יש חיים, גם אנחנו בני אדם, ויש גבול גם לכמות הסטרס שאנחנו יכולים לספוג. פשוט תתמודדו איתה בעצמכם בבית הספר".

מיותר לציין שלבית הספר לא באנו, בהסכמה. המורה דיווחה למנהל, וביחד הם הלכו על קונספט חדשני במושגים של הדור הנוכחי: לעבוד ישירות מול המתבגרת, במקום להעניש את ההורים שלה, שממילא עשו ועושים די והותר. באמת קונספט מהפכני וראוי להערצה באקלים של היום.

***

אנחנו דור של הורים חרדתיים, זה ברור. שני עשורים בלבד אחורה, ואני לא זוכר פסיק של לחץ וחפרנות מצד ההורים שלי, לעומת מה שאנחנו משדרים לילדים. כל הברזה משיעור מולידה מחשבות עגומות על העתיד שלהם ("הם יעבדו בביוב, זה בטוח. אולי יתקדמו משם לפינוי זבל"), כל באג טכני באפליקציית המעקב אחרי המיקום גורר פחדים וחששות ("מה הם עושים בגבול לבנון?!" – ואחרי דקה האפליקציה מתעדכנת ומדווחת שהם בסך הכול בבית של סבא וסבתא), כל חוסר אחריות מוליד מסקנות כאילו גם בגיל 80 הם ימשיכו להיות חסרי אחריות ולאבד דברים ("איתמר, זו הפעם הרביעית השבוע שאתה מאבד את מקל ההליכה!") וכל מיני משובות נעורים מטופשות מובילות למסקנה הבלתי נמנעת – אבל כנראה הלא נכונה - שהם בוודאות ייתקעו עם המנהגים האלה לכל החיים.

כשאני מנסה להיזכר בשטויות שמילאו את מוחם בילדותם – החל בסליים (הבצק הדבקי המוזר ההוא שרוקן את מלאי נוזל הכביסה שלנו באותה תקופה), המשך באובססיביות מדאיגה לסמי הכבאי ועד לטיקים בעיניים – אז אכן הכול חולף. לא אשכח איך כשהבכור שלנו היה בן שנה, קבעו בטיפת חלב שיש לו טונוס גבוה, ושחייבים להשכיב אותו על הבטן כמה שיותר, אחרת, אם הוא ישכב על הגב – הוא יניח את הראש רק בכיוון אחד, וכך צד אחד של ראשו יהיה מעוך באופן מסוים. "אלה סתם שטויות של אשכנזים", טענתי בתוקף בפני אשתי, בניסוח שסימל מופת של טעם טוב ופוליטיקלי קורקט. אבל בכל זאת מיהרתי ללכת איתה ועם הילד לכל הבדיקות ולכל הטיפולים, שמא הצד הלא סימטרי שעלול להיות בראשו, יעיק על מצפוני כל החיים ואף יהפוך אותו חלילה לפסול חיתון. בסוף הרמנו ידיים, הוא שכב על הגב כרצונו, ו... תנחשו: לא קרה כלום. הראש סימטרי עד עצם היום הזה. כך לפחות נדמה לי. או שלא.

במהלך השנים שלחו אותנו לשלל טיפולים וטכניקות לטובת הילדים: דרמה-תרפיה לשניים מהילדים, שחייה טיפולית לשלושתם, רכיבה על סוסים, ריפוי בעיסוק ושלל שיטות מודרניות שאבותינו לא שיערום. בפועל שום דבר לא עזר, לפחות במקרה שלנו (וזה לא אומר שאני מזלזל בכל השיטות. מן הסתם, יש דברים חשובים שעוזרים ומשנים חיים. לא במקרה שלנו, לצערי). אלה היו אמנם חוגים נחמדים ומחכימים, אבל קשה לומר שהילדים חוו שינוי מטורף מבחינת ביטחון עצמי, קשב וריכוז וכן הלאה. הם בעיקר שמחו על כך שחלק מהחוגים האלה נפלו על שעות הלימודים.

ועכשיו אנחנו בשלב הנעורים שלהם. כמו שהזהירו אותנו רבים מראש, "כשהילדים גדלים – גם הצרות גדלות". מול חלק גדול מהדברים אין כל כך מה לעשות. כבר אי אפשר לשלוח אותם לחדר כדי לחשוב על מה שעשו, הם פחות תלויים בנו, והסקרנות וההורמונים מציתים את דמיונם. שלא לדבר על התפתחות המוח. כל המחקרים מעידים שבגיל הזה המוח פשוט עדיין לא בשל או אפוי דיו. זה מבלבל – מצד אחד הם גדולים ובגובה שלנו, מעודכנים אפילו יותר מאיתנו, אבל בפועל – המוח שלהם נמצא עדיין בשלבי ההתפתחות השונים, וזה מסביר הרבה מהבחירות הגרועות שמתבגרים עושים בגיל ההתבגרות.

אז מה השורה התחתונה שלי, אחרי שבמשך תקופה ארוכה נשאתי על כתפיי את האחריות על גורלם ל-90 השנים הקרובות? במילה אחת – להרפות. פשוט לא לעקוב צמוד מדי. בזמנו התקנתי לבקשת בתי הספר שלהם אפליקציה שבה אני מקבל עדכונים על מבחנים והיעדרויות, וזה פשוט היה סיוט. זה היה לופ: כמעט מדי יום קיבלתי עדכון שלילי אחר. משם זה הוביל לטלפון למתבגר/ת, נזיפות, הבטחות שזה לא יקרה וחוזר חלילה. בשלב מסוים החלטתי להיגמל מההרגל הזה ופשוט למחוק את האפליקציה. שהרי אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל? אז בפרפראזה על אותו משפט – אם ילד הבריז משיעור ולא ידעתי על כך, האם זה באמת קרה?

אני כמובן לא אומר שצריכים להתעלם מהתכשיטים ולתת להם לעולל כאוות נפשם. ברור שיש גבולות, ברור שיש קווים אדומים, ועדיין הם קטינים עם שיקול דעת לא מרהיב במיוחד. אבל אני מסתכל על ההורים שלנו, שגידלו אותנו בשנות התשעים בלי כל החפירות והמעקב והחרדה שיש היום – ו... תשמעו, יצאנו די נורמליים, אני חושב. יש מצב שדווקא חרדתיות וחפרנות יתר גורמות לילד להיות פחות בוגר, פחות לשתף את ההורים, שלא לדבר על הקשר שנפגע בגלל השיפוטיות, הביקורתיות וכל הסטרס הנלווה. בדיוק להפך - חייבים לשמור על קשר ישיר, חם ונטול שיפוטיות. חייבים להתעניין בהם באמת, להבין שהם לא אמורים להיות שכפול שלנו, ולפעמים גם לתת להם ליפול כדי ללמוד את החיים באמת.

זה לא שיש הרבה אפשרויות. אלה החיים שלהם בסופו של דבר, הם עושים את הבחירות שלהם, וחוץ מזה – אני לא האבא היחיד שלהם. יש להם עוד אבא בשמיים, והוא דואג ואחראי כלפיהם לא פחות ממני. הוא בוודאי לא ייתן להם ליפול, יכוון אותם וייתן בליבם דעת, בינה והשכל, באופן הרבה יותר יעיל מכל אפליקציית מעקב כזו או אחרת. וגם אם לא, במקרה הכי גרוע - זו באמת לא בושה לעבוד בניקיון.