סגולה בדוקה לחיים שלווים: להתנתק מהחדשות

בנסיעות ארוכות ברכב אני אוהב לשמוע מוזיקה ושיעורי תורה לסירוגין. פעם אחת הרדיו נדלק כברירת מחדל, ונפלתי על תוכנית רדיו שבה מאזינים מתקשרים ושוטחים את דעותיהם. גם זה קורה. תוך דקות דקות התמלאתי בתחושות רעות לנוכח התלונות שהמאזינים הציפו. האנרגיות השליליות מילאו את חלל הרכב, הרגשתי שהעולם רע יותר מאשר היה לפני כמה דקות, והבנתי שאין מנוס מלבד לכבות את הרדיו ולהתמסר למוזיקה או לשיעור מעניין. תוך כדי גם הבנתי למה נהגי מוניות הם מגזר די עצבני בהגדרה (סליחה על ההכללה), וגם למה אין יותר מדי סבלנות בכבישים. איך אפשר שלא להיות נרגן כשמזריקים לווריד אקטואליה שגורמת לך לחשוב שהאפוקליפסה ממש מעבר לפינה, או לכל הפחות מעבר לדרך נמיר פינת ארלוזרוב?

בתחילת המלחמה, לפני יותר משנתיים, לא היתה ברירה אלא להתחבר לכל מני קבוצות חדשותיות, כדי לעקוב אחרי הנעשה בצפון, במדינה ובכלל בעולם. אירוע רדף אירוע, רחפן רדף אזעקה, ובחלק מהתקופה רוב הבקרים נפתחו ב"הותר לפרסום". זה היה קשה אך נחוץ. בתקופות של שיא הלחימה, שבתות מסוימות עברו עלינו במתח לא פשוט. לא אשכח איך הבת שלנו, טליה, סיפרה לנו שברחוב יפו בירושלים דיברו על זה שישראל ניסתה להתנקש בנסראללה, אבל לא ברור אם החיסול הצליח או לא. למחרת בשבת שמענו קולות שירה מהמרפסת. יצאנו וראינו לא מעט יהודים שרים בחדווה "עם ישראל חי!", ומכריזים בחדווה על מותו של נסראללה. אלה היו רגעים צרופים של שמחה ואושר.

***

אז המלחמה הסתיימה, ואחד הדברים הראשונים שעשיתי כבר בפסח האחרון היה לצאת לחירות גם מכל קבוצות החדשות, המבזקים והשרלטנים. כן, קראתם נכון. בתוך כל הקבוצות יש גם "עיתונאים" שמהדהדים שמועות לא מבוססות ללא טיפת אחריות. לנו בבית יש שם קוד לפייק ניוז, על שמו של עיתונאי מסוים שעל שמו יש קבוצות שבהן אמת ושקר משמשים בערבוביה. הוא כבר הספיק להכריז שהתנקשו בפוטין, שחמינאי נהרג, ובערך עשר פעמים התריע בחודש האחרון מפני מתקפה איראנית "ממש קרובה", ועל כך שהחיזבאללה מתחמש והלחימה בצפון עתידה להתחדש. אנחנו מקבלים פאניקה, והוא בתמורה מקבל טראפיק. מיותר לציין שעד לשעת כתיבת שורות אלה – דבר לא קרה (ואם זה בכל זאת יקרה אחרי הירידה לדפוס, אוכל לטעון שגם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום).

תוסיפו לזה את התחושה ש-95% מהחדשות שאנו קוראים כיום הן חסרות משמעות בראייה ההיסטורית. אם אני מנסה לחזור קצת אחורה אל ידיעות "חשובות" שהדהדו כאן בעשורים הקודמים – רוני מילוא מקים את מפלגת המרכז, העסקה להחזרת אלחנן טננבאום, ביטול פרויקט הלביא, מופז עורק מהליכוד לקדימה, אבי גבאי נבחר לראשות העבודה וכו'. בזמנו הנושאים האלה זכו לכותרות ראשיות, היום רוב הציבור בכלל לא מודע אליהם (כמו שרוב האנשים כיום לא יודעים לנקוב בשם ראש הממשלה השני של ישראל, אגב).

אז נכון, החדשות מעניינות ומסקרנות, אבל מדובר בהרבה סערות קטנות בהרבה כוסות תה, שאין להן באמת השפעה אמיתית עלינו, על המציאות וכן הלאה. וגם אם יש להם השפעה – מה יעזור אם אדע עליהן? האם עצם הצפייה תשנה משהו במציאות? מספיק סבלנו נפשית ב-7.10 ובכלל במלחמה, אז למה להכניס את עצמנו לסטרס מוגבר יותר, בעולם מלא סטרס גם ככה? אם יהיו חדשות חשובות, תאמינו לי שהן כבר יגיעו אליכם. אבל מדובר אולי ב-5% מסך המידע, וגם כאן הגזמתי.

אם הגמילה מהחדשות תהיה לכם קשה מדי, תנסו לחפש חדשות משנת 1987 לדוגמה. הרלוונטיות של רוב הידיעות אז - החל משביתה בת 52 ימים ברשות השידור ועד להחלטה הדרמטית על הקמת ועדת לנדוי - תלמד אתכם שהשיירה תעבור אתכם או בלעדיהם. השאלה היא האם תחיו את החדשות עם סטרס לווריד - או את החיים עצמם. התשובה שלי פשוטה: ובחרת בחיים.

לרכישת ספרו החדש של דודו כהן, "50 מפתחות: המדריך הלא-רשמי לחיים", חייגו להידברות שופס - 073-222-1250 או כנסו לאתר