פיקוח נפש או פיקוח על האגו?

יש משהו קצת מסוכן בלעבוד בתקשורת. קל מאוד להתפתות למחשבה שאתה נמצא במרכז העולם, שאתה יושב על השיבר המרכזי, שבלחיצת כפתור אתה יכול להשפיע על המוני קוראים. כן, גם לי זה קרה, החל מימיי כעורך מקומון שרואה איך אין בית אחד בעיר שלא מכניס את העיתון שרק אתמול שלחתי לדפוס; המשך בראיונות שפרסמתי ולפעמים חרצו גורלות של אנשים; והיום אני יכול להודות שבעבר, כשהרגשתי שאני יותר מדי עף על הטור שאתם קוראים כרגע (בפרט כשגרנו בירושלים ורבים זיהו אותי ברחוב) ומתחיל להרגיש שאני "מישהו" – העדפתי לקחת פסק זמן, לאפס את עצמי ולא להיסחף למחוזות האגו הדמיוניים.

ואת האגו העיתונאי הזה הייתי יכול למצוא בשפע בכתבה שפורסמה לא מזמן, על עיתונאים חובשי כיפה, ששומרים שבת בימים כתיקונם. אבל באותה שבת שבה פרצה מלחמת "שאגת הארי", מיד עם הישמע האזעקה בשבת בשעה 8:15, הם החליטו שהעולם – או לפחות קהל העוקבים והקוראים שלהם – צריך אותם, דווקא אותם, ולכן הם בחרו לחלל שבת, כפשוטו.

אם הייתי קורא את הכתבה הזו לפני 20 שנים, אולי הייתי מרגיש כעס כלפיהם. אבל התחושה המדויקת יותר שהרגשתי כעת הייתה חמלה. חלקם התראיינו וסיפרו מה היו השיקולים שהובילו אותם לזנוח את אמונתם ולחשוב שמדובר, לכאורה, בפיקוח נפש, ולבצע אינספור חילולי שבת. הם הסבירו שמדובר ב"אחריות מטורפת". אחד מהם אמר "הרגשתי שזה פיקוח נפש". הם דיברו על "תחושת השליחות", והיה מישהו שהסביר שמדובר בנושא הסברתי חשוב מאין כמותו, וחייבים לדברר אותו ליהודים בעולם כבר בשלבים הראשונים.

אף על פי שמדובר באנשי ספר משכילים – אף אחד מההסברים לא הניח את דעתי. זה קצת הזכיר לי אנשים שהאור אצלם כבה בטעות, והם ישלחו ילד קטן כדי להדליק אותו, כי "זה מותר" לשיטתם, או פלטה שלא חוברה לפני השבת, ועכשיו מישהו מחלל את השבת, כי הרי לאכול אוכל קר בשבת זה כמו פיקוח נפש. כל מיני תפיסות מסורתיות נטולות ביסוס הלכתי, ובטח לא משהו שאנשים משכילים עם כיפה אמורים להגיד ברצינות.

אז הנה, אני אומר ברצינות לחברי העיתונאים: העולם לא היה קורס אם הייתם מחכים עוד 10 שעות ליציאת השבת. חשובים ומרכזיים ככל שתהיו, זה די מגוחך לחשוב שמשהו כאן באמת תלוי בכם. הרי אולפני הטלוויזיה היו מן הסתם מלאים בכתבים ובפרשנים, אתרי האינטרנט בארץ ובעולם הציפו את כולם במידע, דקה אחרי דקה. כל הערוצים והאתרים ותחנות הרדיו והטלגרם והווטסאפ והסושיאל – כולם הודיעו והתריעו וסיפרו מה קורה. הם, שממילא אינם שומרים שבת, דיווחו לציבור שאינו שומר שבת לגבי כניסה למרחבים מוגנים, כוננות, הפחתת חרדה. הם כנראה עשו את עבודתם הרגילה, אז למה אתם בטוחים כל כך שדווקא הנוכחות שלכם פתרה איזו בעיה שאינה קיימת? הרי לא היה רב אחד – כולל הליברליים ביותר – שבאמת התיר לעיתונאי דתי להצטרף לעשרות, ואולי מאות העיתונאים שעשו באותה שבת אותה עבודה בדיוק.

מובן שהסיטואציה הייתה שונה אם היה מדובר בפעילות כמו ב-7.10, שבה עיתונאים (בין השאר) שלחו אנשי צבא כדי לחלץ אזרחים שנקלעו לתופת. שם היה מדובר באמת בפיקוח נפש. אבל להודיע לציבור שישראל תקפה באיראן ושחמינאי היה יעד הסיכול, בזמן שכל כלי תקשורת בעולם דיווח אותו דבר באותו זמן ממש? מיותר לגמרי.

זה הכי חבל לי, כי מדובר כאן בזילות השבת – ושבת היא מתנה, להזכירכם – כאילו היא משהו שאפשר לפטור בתירוץ קלוש של "פיקוח נפש", כביכול. אף אדם לא היה נהרג, ככל הידוע לי, אם עיתונאי X או פרשן Y לא היה דואג לצייץ עדכונים כאלה או אחרים מביתו. אף אחד לא היה נכנס לחרדה קשה בגלל שהכתב האהוב עליו היה פורץ לשידור רק במוצ"ש. אם היה מדובר בהרצאה בתשלום באולם במזכרת בתיה, אני לא בטוח שהכתבים היו יוצאים באמצע כדי לדווח, כשממילא כל הקולגות שלהם מדווחים אותו דבר. אז למה את השבת כן אפשר "להעביר"? מה המסר לציבור הלא-דתי? "יש עיתונאים שההישענות הציבורית עליהם היא כל כך גדולה, שהם צריכים לפעול גם בשבת", אמר אחד העיתונאים שהתראיינו לכתבה. אין אמירה יותר חסרת-מודעות מזו. אין אמירה שיותר מוזילה את השבת, במקום לראות בה את מה שהיא באמת.

אז חבריי העיתונאים – זה קצת מפתיע, אבל העולם לא נשען עלינו. האולפנים היו מלאים גם ככה באותה שבת, ולא הועלתם בכלום – מלבד אולי לתחושת האגו של "הציבור מחכה לי". הציבור מעריך הרבה יותר את מי שעומד איתן באמונתו, ולא מבטל בקלות את קדושת וחשיבות השבת. תזכרו את זה גם בפעם הבאה שטרוריסט כלשהו יחוסל, וגם בפעם הבאה שהמיחם יפסיק פתאום לעבוד בשבת. לכו תדעו, אולי גם למיחם יש אגו משלו.