אל תשמרו טינה, גם אם יש לכם סיבה טובה (או: על המנהל שחזה שאהיה פועל ניקיון)

הוא הביט בי במבט חודר. נקראתי אליו אחרי הפרעה כלשהי בכיתה. הייתי ילד די שובב, קצת מבולבל וחסר כיוון, והנה הגעתי שוב אל המפגש עם אותה דמות חינוכית שלא אציין את שמה ותפקידה, כדי לא להיגרר למחוזות השיימינג. למעשה, לא בטוח שהוא-עצמו זוכר את המקרה, אבל אני זוכר גם זוכר את השיחה שנחרטה בראשי. היום, אגב, אותה שיחה לא הייתה יכולה להתקיים בשום צורה בעולם נורמטיבי. תוך דקה וחצי היא הייתה מתגלגלת לקבוצת הווטסאפ של הורי כיתה ה', ואולי גם לאייטם עסיסי ב-Ynet. 

נחזור אל אותה שיחה בבית הספר.

"מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול, דודו?" הוא שאל והתרווח לאחור.

כיוון שלימודים לא היו בראש מעייניי באותה תקופה, תיארתי לעצמי שלא אהיה פקיד בבנק או רואה חשבון. גם תפקיד של פועל במפעל טקסטיל לא בדיוק הסעיר את דמיוני, משום מה. התחלתי לחשוב – מה אני באמת רוצה להיות? ואז נזכרתי באדם - הזמר הכי מפורסם בישראל באותם ימים. צעיר, קול צרוד, בנדנה אדומה. בטח יש לו גם מלא כסף.

"אני, אהמממממ", כחכחתי (טוב, האמת היא שאני לא זוכר שבנקודה הזו בדיוק כחכחתי, אבל תנו לי רגע לנסות להכניס כאן קצת דרמה), "אני רוצה להיות כמו אדם".

"איזה אדם?" גבותיו כמו התחברו זו לזו.

"אדם, הזמר", עניתי בקצרה. "אין מוצא וזה".

הוא שוב התרווח בכיסאו, כנראה חשב כיצד להגיב. ואז שאל בשקט, בשפתיים חשוקות, "אז אדם? אתה רוצה להיות כמו אדם?"

"כן", אמרתי בעליצות. רציתי להאמין לרגע שהוא מזדהה עם החלום שלי. אולי גם הוא מזמזם בהפסקות את "אין מוצא"?

פתאום התכרכמו פניו והוא האדים. "אתה רוצה להיות הזמר אדם, דודו?" וכאן זה הפך לצעקה של ממש, "פועל בזבל, זה מה שתהיה!"

אני כבר לא זוכר את המשך השיחה, אבל אני כן זוכר שבמקום להיעלב, להסתגר, לחרוט את האירוע הלא-נעים הזה כטראומה שתצדיק ירידה נוספת – לקחתי את זה למקום אחר, וניסיתי לשפר את ההתנהגות מכאן ואילך. שיפרתי את הלימודים וחשבתי יותר על העתיד. הוא הצליח לנער אותי דווקא בצעקה שנחרטה עמוק, ובהקשר חיובי דווקא.

עכשיו שיהיה ברור, לפני שתדווחו עליי לד"ר יצחק קדמן - אני לא בעד צעקות כלפי תלמידים רכים, כן? ובטח שלא לנבא שהם יעבדו בזבל (ולא שזה דבר רע. כל עבודה מכבדת כמובן את בעליה). יש ילדים שזה עלול לגרום להם לטראומות לאורך שנים. אבל במקרה שלי, בשורה התחתונה, במבחן התוצאה – הטלטול הזה עשה לי רק טוב, גם בדיעבד וגם בזמן אמת. הייתי צריך מישהו שיציב לי מראה, שיראה לי לאן חוסר הלימוד שלי עלול לקחת אותי. הייתי יכול לצאת כבוי ומתוסכל, אבל תודה לאל, לקחתי את זה למקום חיובי. למרות, ואולי בגלל, הצעקות והטחת הדברים.

היום אני רואה את אותו איש חינוך מדי פעם בהזדמנויות שונות. אנו משוחחים קצת כמו חברים מפעם, ואני לא יכול שלא לתהות אם הוא זוכר את אותה סצנה. אבל תוך כדי כך, בלב אני אומר לו תודה. אולי מקרים אחרים כאלה עבדו פחות טוב עם אחרים, אבל במקרה הספציפי שלי אני לא שומר לו טינה. בסוף שנינו טעינו לגבי התחזית (אני לא הפכתי לזמר פופ מצליח עם בנדנה – אבל גם לא לפועל בזבל. אבל לכו תדעו, יש לי עוד זמן עד לפנסיה, ואני גם לא מזייף במקלחת) – אבל צדקנו במהות. הוא בניסיון לנער אותי, ואני בהחלטה הלא-מודעת-לעצמה, לקחת את הסיטואציה, ולקבל ממנה לקח וביקורת עניינית.

אז מה המסקנה, בפרט כאדם בוגר? שצריכים לקבל ביקורת באהבה, גם אם היא באה באריזה עוקצנית ולא מספיק מלטפת. בתוך הביקורת עשויות להסתתר המון תובנות, ובמקום לדחות אותה על אוטומט – אפשר וחשוב להוציא ממנה את העיקר, ולהשתמש בה כסוג של ביקורת בונה. לא פחות.

מבצע מיוחד לרגל השקת ספרו החדש של דודו כהן, "50 מפתחות: המדריך הלא-רשמי לחיים". לפרטים היכנסו לאתר הידברות שופס או חייגו 073-222-1250