שיעור בצניעות בשבוע הספר

זו תקופה מיוחדת מאוד עבורי. לפני ארבעה חודשים יצא ספרי השני, "היו זמנים בשנות ה-80" (הוצאת תכלת), שכבר קיבל מעמד של רב-מכר ונמכר בכ-4,000 עותקים עד כה. מדובר בספר-אלבום צבעוני ונוסטלגי על הדמויות, המשחקים, המאכלים וכל הדברים שעשו לנו את האייטיז. הספר לקח אותי למקומות שלא דמיינתי: חשיפה מקיפה מאוד במדיה, פרגונים מסופרים ותיקים, תגובות נלהבות וסגירות מעגל שונות (וקצת משונות. בהזדמנות אחרת) מול אנשים שהכרתי בשנות ה-80.

ודווקא מתוך המקום הזה, הגדוש בפרגונים ובפידבקים, הגיע יום מוזר, מיותר, אפילו קצת משפיל.

זה התחיל דווקא באופן מבטיח. "הנכם מוזמנים למפגש חתימות עם הסופר דודו כהן, מחבר הספר 'היו זמנים בשנות ה-80'", בישרו המודעות שעיצבו בסטימצקי. הייתי אחד הסופרים הבודדים בני המזל שבסטימצקי החליטו להקדיש להם דוכנים בחודש הספר, וכשפנו אליי כדי לקבל תאריכים פנויים – חילקתי בנדיבות. זו הרי חוויה של פעם בשנה, אפשר להיפגש עם הקהל, לחתום על ספרים שימכרו בוודאי בהמוניהם (צריך לוודא מול ההוצאה שיש מספיק מלאי במחסנים!), אז אשדוד, ראשל"צ, ירושלים, תל אביב, הרצליה, רמת גן, חיפה – הנה אני בא!

מגיע השבוע החגיגי, כשהתחנה הראשונה היא אשדוד, ואנה אני בא? מיד בהתחלה גיליתי שמדובר ביריד קטן יחסית, בכלל לא כמו שחשבתי. "איפה כל האנשים?", שאלתי את האחראית. "אה, הם יבואו בעוד שעה. תהיה כאן הצגה להורים ולילדים. בינתיים תוכל לשבת ליד השולחן עם כל הספרים שלך". הלכתי לדוכן, הרגשתי מוזר לשבת ליד הספרים כמו עציץ, וכעבור כמה דקות פשוט טיילתי ביריד ובדקתי ספרים אחרים. כעבור חצי שעה ואפס מכירות, הבנתי שמיציתי את תפקידי כעציץ, נפרדתי מצוות המוכרים והסברתי שאני חייב לנסוע מהר ליריד בראשון לציון, כי גם שם יש לי דוכן חתימות. אני הרי איש עסוק, או משהו כזה.

בדרך לשם ניחמתי את עצמי. שבוע הספר באשדוד היה די מינורי, אבל בראשון לציון זה עומד להיות גדול ורציני. שם בטוח יהיו אנשים שיקנו ספר, יבקשו הקדשה ויצדיקו באופן מסוים את הנסיעה הארוכה. ואכן, שם חיכה לי שולחן מכובד עם ספרים ופרסום גדול בקאפה מעוצבת. ישבתי, חיכיתי, אבל אנשים לא בהכרח העיפו מבט. המון הורים וילדים התרוצצו בין פעילות אחת לשנייה, והרגשתי מיותר לגמרי. למעשה, יש מצב שדווקא בגלל שישבתי ליד השולחן – אנשים התביישו לגשת ולדפדף, כדי לא להיות מותקפים בהצעות שיווקיות. צודקים. גם אני הייתי מעדיף לבחון את הסחורה ללא עיניים לוטשות מצד מחבר הספר.

אחרי חצי שעה התייאשתי. הייתי חייב להתקדם לכיכר ספרא בירושלים, שם הייתי אמור לקדם בדוכן "ידיעות ספרים" את ספרי הראשון, שיצא לפני פחות משנה, "50 מפתחות: המדריך הלא-רשמי לחיים". בשלב הזה הייתי בטוח פחות לגבי ה"איש עסוק", אבל בכל מקרה הזמן דחק. שוב נסיעה, שוב חניה, והפעם גיליתי שאין אפילו שולחן עם ספרים. "אתה אמור לעמוד כאן ליד אחד המוכרים, ופשוט לפנות לאנשים שמסתכלים על הספרים, להזדהות ולהציע להם את הספר שלך ספציפית", אמר מנהל הדוכן.

אין מצב שאני עושה את זה, חשבתי לעצמי, והבנתי שאני עומד לשבור היום שיא מכירות שלילי. כעבור שלוש דקות, ברגע שאותו מנהל הלך לקנות לעצמו משהו לשתות, חמקתי מהמקום ופשוט עברתי בין הדוכנים בעצמי כאחד האדם וחיפשתי ספרים מעניינים. היו סופרים שפנו אליי וניסו לשווק את מרכולתם, וזה היה בעיקר מכמיר לב. בפעם הראשונה הבנתי מה בעצם הם עוברים, איזה לא נעים זה כשמישהו מחייך לך בסירוב נימוסי, ובאותה נשימה שמחתי שאני נמצא כרגע בצד השני של המתרס. יש סופרים שאין להם בעיה לשווק כך את ספריהם, וכל הכבוד להם (בלי ציניות), אבל אני בנוי אחרת. הספיקו לי היום שלושה דוכנים ואפס מכירות. כן, כנראה שהיו ספרים שנמכרו לפני ואחרי שהייתי בדוכנים, אבל הבנתי שזה פשוט לא המקום שלי לעמוד ולשווק את מרכולתי.

וכך, מובס וקצת מושפל, פסעתי לכיוון הרכב בחניון. "תודה ה'", מלמלתי לעצמי ולחשתי את "מזמור לתודה". הבנתי שאחרי שורת הצלחות, פרגונים ומכירות נאות – הגיע הזמן גם לשיעור בצניעות. הגיע הזמן להיפגש עם תעשיית הספרים מהצד הפחות פוטוגני שלה. הבנתי עוד יותר שאני אחד מאלפי סופרים שהוציאו ספרים השנה, ומי אני בכלל, ויש אלפי סופרים מצליחים ממני, ושבטח היד שלהם כבר כואבת בסוף היום מרוב חתימות.

למחרת, ביריד שבוע הספר שנערך במתחם שרונה בתל אביב, נמכרה כמות מכובדת של ספרים. על כולם חתמתי בחפץ לב, וקיבלתי פידבקים מרגשים ומשמחים שהמתיקו את הגלולה המרה מיום האתמול. זו היתה חוויה מתקנת לשיעור שלמדתי רק אתמול: לפעמים צריך לנסוע 3 שעות לכל כיוון, רק כדי לקבל שיעור אמיתי בצניעות.