הלבנת פנים מול 20 קולגות. האם עשיתי את הדבר הנכון?

זו היתה אמורה להיות פגישת עבודה רגילה. מנהלים וקולגות בעיתון שבו עבדתי בעבר, התכנסו כדי לדון בנושא חשוב שעמד על הפרק. את החדר מילאו כ-20 אנשים. בשלב מסוים, ללא התראה מוקדמת, אחד הנוכחים קם ופשוט השתלח בי - אפילו מבלי להתאמץ לכבס את המילים, ומבלי להבין שמוטב לפתור מולי את האישיו אחד-על-אחד. הוא החליט, משום מה, שכל הנוכחים בחדר חייבים לדעת מה דעתו עליי, ופשוט ירה בצרורות בליל של עובדות לא נכונות, ועוד כמה עקיצות לקינוח.

הייתי בהלם. מעולם לא העמידו אותי במצב משפיל כזה. ומדובר באדם שניסיתי באותה תקופה לעזור לו במספר עניינים למרות שאין זה תפקידי, אבל לטעמו לא פיניתי מספיק זמן (שלא היה לי) כדי לשרת את רצונותיו - שוב, למרות שאין זה תפקידי. לכן הוא כנראה החליט שהשתלחות היא הדבר הנבון לעשותו.

התחושות התערבבו בי כמו בלנדר על סטרואידים: מצד אחד רצון לענות, מצד שני הבנה שאם אענה - יפרוץ כאן ויכוח עז שבו כולנו רק נפסיד; מצד אחד מבוכה עצומה, ומצד שני ידיעה ברורה שאני הצודק כאן, בטח לנוכח הלבנת הפנים חסרת המעצורים. רציתי להגיד "יש לי מה להגיד, אבל מפאת כבודך - לא אענה בפורום הזה", אבל חששתי שגם זה יצית אש, ומה אני צריך את זה כאן ועכשיו. הוא גם יותר מבוגר ממני, ובעל זכויות משלו.

אז שתקתי.

וזה המשיך והמשיך, במעמד די הזוי שבו אני חוטף באגרסיביות, משפיל את הראש ומחייך לסירוגין, ובעיקר לא מגיב (וזה לא אופייני לי בדרך כלל. היכולת הוורבלית שלי לא רעה בכלל, כמו שאתם יכולים לנחש). פשוט לא ידעתי מה הדבר הנכון לעשות, ולמרות שיכולתי לומר כל כך הרבה - שתקתי. ספגתי את החרפה, ובמוחי רץ המשפט "ישמע בזיונו, ידום וישתוק" של רבי נחמן מברסלב. עכשיו, זה לא שאני איזה צדיק גדול. אני יודע להגיב כשצריך, יודע להתווכח ולהסביר. אבל שם, כנראה מרוב עוצמת ההלם, עוצמת ההשתלחות והפורום הרחב, רחב מדי - העדפתי לנצור את מה שישב לי על הלב, ולקוות שהנוכחים מבינים לבד את הסיטואציה גם מבלי שאסביר אותה. 

הגעתי הביתה בהרגשה מזופתת משהו. ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון בכך ששתקתי, אבל לא הייתי בטוח בכך ב-100%. חשבתי שאולי היה כדאי לענות בקטנה, להסביר כדי שלפחות אחרים לא יחשבו שאני איזה דמון ובאמת איזה יצור נאלח וגרוע, אבל לא הייתי בטוח.

צלצול טלפון קטע את ההתלבטות. "דודו, רציתי להגיד לך כל הכבוד על זה שספגת את הביזיונות ושתקת", אמרה אחת הקולגות שנכחה באותה ישיבה. "רציתי לבקש ממך לברך אותי, בטח שמעת על הסגולה שדווקא מי ששומע את בזיונו ושותק - זו שעת רצון מאוד גדולה עבורו, ובה הוא יכול לברך אחרים". ואז היא פירטה את הבקשה שלה לברכה ספציפית ואישית. הייתי נבוך מאוד, כי מה לי ולברך אנשים אחרים, אבל עשיתי את זה כבקשתה. 

ואז גם דמעה קטנה נקוותה בתוך עיני, לראשונה באותו יום. ההתלבטות נפתרה. 

כנראה שבחרתי נכון.

מבצע מיוחד לרגל השקת ספרו החדש של דודו כהן, "50 מפתחות: המדריך הלא-רשמי לחיים". לפרטים היכנסו לאתר הידברות שופס או חייגו 073-222-1250