מה למדנו בכמעט שנתיים מחוץ לבית?

"יום אחד תהיה מלחמה גדולה כאן בצפון. החיזבאללה יממש את האיומים לפלוש לגליל, ובאותה תקופה נעבור לגור בירושלים" - את התחזית הזו השמעתי במשך לא מעט שנים לבני משפחתי, שתגובותיהם נעו בין גיחוך ל"נחיה ונראה, אבא והדמיונות שלו".

אמנם בסוף הפלישה התקיימה בדרום ולא בצפון, אבל בבוקר שלאחר שמחת תורה ההוא, ארזנו כולם תיקים לשבוע-שבועיים, ופשוט נסענו. לא האמנו שנחזור הביתה רק כעבור שנה ו-9 חודשים. לא האמנו שהמלחמה תארך זמן רב כל כך. לא האמנו שבסופו של דבר, גם לא ממש נתלהב לחזור הביתה. לפחות חלקנו.

*

הדבר הראשון שלמדנו הוא שלבית, כלומר לקירות וגג, אין משמעות קוסמית בפני עצמו. כשעזבנו את הבית ב-8.10 היינו עצובים ומוטרדים. את הבית בנינו ביזע רב, הספקנו לגור בו בקושי שנתיים, ועכשיו הבנו שעלינו לעזוב, ומי יודע מתי נחזור ואיך נחזור. אבל למרבה הפלא, תוך כמה חודשים הוא פשוט יצא לנו מהלב. הבנו שהבית הוא למעשה מה שנמצא בתוכו - המשפחה, החוויות, השיחות, החיים עצמם - ולא הקירות והחפצים. למעשה, גם כלפי הבתים הקודמים שגרתי בהם אין לי סנטימנט מיוחד. כשביקרתי בעבר בבית ילדותי ונעורי, הופתעתי לגלות שאני לא מחסיר פעימה.

למדנו גם שהאדם מתרגל לכל מקום שבו הוא נמצא, גם אם מדובר במקום זמני. כשעזבנו את קריית שמונה - היינו עצובים מאוד. כשעזבנו בחזרה את ירושלים לטובת קריית שמונה - חלק מהמשפחה היה עצוב אפילו יותר. לכאורה, מה הבעיה? אנחנו חוזרים הביתה. אבל כוחו של ההרגל היה חזק מהכל. התרגלנו לירושלים, וחלק משמעותי העדיף להישאר בירושלים, למרות ששם גרנו בבית קטן הרבה יותר, ובמצב תחזוקה לא מרנין. אבל כוחו של הרגל עשה את שלו.

רבים ריחמו עלינו, אבל רוב המפונים לא ממש סבלו, בלשון המעטה. בפרט אם שכרו דירה ולא נשארו בכלוב של זהב, כלומר בבית מלון. רבים מאיתנו ראו עולם, חוו חוויות שהיו רק יכולים לחלום עליהן בשגרה, התחזקו מבחינת ביטחון עצמי, הילדים הכירו אוכלוסיות נוספות וזה פתח את האופקים שלהם, ואין פלא שאנחנו שומעים היום מהאנשים שחזרו שהם, איך לומר, קצת מדוכדכים לחזור לעיר שהיא מתקדמת פחות מכל הבחינות. אולי זה השינוי שעבר על רבים מהתושבים: הם הבינו, איך לומר, שיש חיים מחוץ לצפון.

*

קריית שמונה 2025 היא עיר מותשת, מבולבלת, אפופת ענן של תקווה אבל גם שבעת אכזבות. לפי ההערכות, כ-30-40% מתושבי העיר לא שבו אליה. יש זרזיפי תקווה בדמות משפחות צעירות שעוברות לגור כאן כדי לחזק את האוכלוסייה, ונקווה שהקצב ילך ויתגבר.

ובאיזשהו אופן מוזר, החיים ממשיכים כאילו הפינוי בעצם לא קרה. כאילו לא היינו תקופה ארוכה מחוץ לבית. ההבדל היחיד הוא שהיום כבר אין חשש מפלישה קרקעית, והעתיד בצפון נראה הרבה יותר רגוע ושלו מבעבר. וגם לי כבר אין תחזיות אפוקליפטיות לנפק לבני המשפחה, לפחות עד להודעה חדשה.

להזמנת ספרו החדש של דודו כהן, "50 מפתחות: המדריך הלא-רשמי לחיים", חייגו או כנסו אל shops.hidabroot.or