קחו את החיים בצניעות (או: כך התמודדתי עם האגו)

אוקטובר 2003. ארוחה חגיגית במסעדה, לרגל 30 שנים ל"מידע 8" – המקומון הצפוני שערכתי באותה תקופה. סוג של מוסד פרובינציאלי שלקח את עצמו קצת יותר מדי ברצינות. לקראת סוף הארוחה והנאומים הנרגשים, חילקו הבעלים מתנות מחויכות. כל אחד מהעובדים קיבל מתנה שמשקפת את אופיו. גרפיקאית שהייתה מחוברת לטלפון כמו לאינפוזיה, קיבלה טלפון צעצוע. מזכירה שאהבה לצעוק קיבלה מגאפון. ואני? אני קיבלתי מראת פרווה ורודה של גנדרנים, פלוס תג מוזהב שאפשר להצמיד לחולצה עם הכיתוב המונומנטלי "דודו כהן, עורך".

זו הייתה דרכם – השנונה והמכאיבה, יש להודות – לשדר לי "היי, דודו – אתה עף על עצמך יותר מדי. תנחת קצת". ופייר? הם צדקו. הייתי ילד בתחילת שנות העשרים לחייו שקיבל את עריכת המקומון הכי גדול בעיר מיד עם השחרור מהצבא, ובמקביל כתב ב"רייטינג" ו"מעריב". פתאום ראש העיר דאז הזמין אותי לבוא "לדבר, ככה סתם"; עסקנים ממולחים עלו אליי לרגל כדי להתחנן שאכניס למדור הרכילות תמונה "בלעדית" לרגל יום הולדתם ה-50; כתבים בגיל של סבא שלי חיכו בתור כדי שאתפנה אליהם, ובאופן כללי הסביבה עשתה את הכול כדי שארגיש כמו איש חשוב, ועל הדרך גם נתנה לי המון חומרים פוטנציאליים לסיטקום קורע על מערכת מקומון בפריפריה, שאולי עוד אכתוב יום אחד. חייל משוחרר שעד לפני שבוע וחצי ברח ממשטרה צבאית ושקשק ממג"ד עצבני בפיקוד צפון, היה צריך להתרגל למעמדו החדש. אז זרמתי. לא פלא שבסוף קנו לי מראה. אני חושב שעוד יצאתי בזול. במקומם הייתי קונה לי חדר מראות.

השינוי בתפיסה הגיע עם החיבור ליהדות, ועם עוד כמה בעיות ועיכובים בחיים (בעיות פוריות, במילים אחרות) שגרמו לי להבין שגם אם השם שלי מתנוסס על כתבת השער של "תרבות מעריב", המשמעות האמיתית של זה אינה מהותית באמת. הרי מה זה משנה אם אני מצליח בקריירה אבל בפועל הבית ריק מילדים? גם ההצלחות הכי גדולות מתגמדות כשאני מביט דרך החלון אל גן ילדים רועש ששוכן למרגלות ביתנו, בדיוק בעיצומו של חג הפורים. העיר צוהלת ושמחה, ומה שבא לי לשים זו מסכה. אף הצלחה חומרית לא יכולה לנחם. מי שחווה את זה בוודאי יוכל להבין.

באופן לא מפתיע, בזכות הבית הריק (שהתמלא, תודה לאל, בלידת תאומים כעבור 3.5 שנים), התחלתי לקלוט את מקומי בעולם. הבנתי שבתי הקברות מלאים באנשים שהם "סיפור הצלחה מהדהד", וישנן דוגמאות רבות כאלה: הנער מהפנימייה שהצליח לפתוח עסק שווארמה משגשג והיום מתגורר בווילה; איש האחזקה שבהמשך הפך להיות סגן ראש עיר; שחקן הכדורגל שהתחיל כילד רחוב והיום משחק בליגת העל, וכן הלאה. לכל אחד יש כביכול סיבה להחזיק מעצמו. השאלה היא, עד כמה מתמסרים לרוח המלטפת של האגו, ועד כמה האדם מאמין לשקר הגדול מכולם, שהוא-הוא למעשה "האיש והאגדה". למעשה, אין ביטוי יותר מטופש מזה.

ההתמודדות עם האגו לובשת כל פעם צורות שונות. אני זוכר את עצמי, בשנת 2015, ממתין מאחורי הקלעים לפני הופעה של עמיר בניון. נקראתי על ידי עמיר להנחות את ההופעה, שנערכה באולם ההופעות בעזריאלי מודיעין, ולמעשה לנהל איתו שיחות בין השירים. עמדתי שם נרגש. נזכרתי איך לפני 18 שנים הגעתי להופעה של בניון בקריית שמונה, והנה היום אני מנחה את ההופעה שלו. הרגשתי את האגו מזדחל, ואז פסעתי במסדרון שמאחורי הקלעים לעבר חלון זכוכית ענק שממנו נשקף הרחוב שבחוץ. הסתכלתי החוצה, ראיתי את העוברים ושבים חוזרים משגרת יומם. אוטובוסים פילסו את דרכם, והכול נראה שגרתי עד אימה. "קח פרופורציה", חשבתי לעצמי. "האולם כאן תכף מתמלא, אבל למעשה, 99.9999% מתושבי מדינת ישראל לא נמצאים כאן, ואפילו לא יודעים שעמיר בניון מופיע תכף. אז מה אתה מתרגש מכמה מאות אנשים? ובכלל, הם הגיעו לראות את בניון, בטח לא אותך". המחשבות האלה איפסו אותי מיד, והלכתי להנחות את המופע עם מתח טבעי, אבל בהחלט שלא עם גאווה. המוזיקה, כמו תמיד, הייתה מצוינת. ההנחיה? הרבה פחות, למען האמת. פרשתי בשיא.

שיהיה ברור: הסכנה מהגאווה עדיין נמצאת אי שם בפינה, אורבת ולוטשת עיניים. לא הפכתי למלאך שרת. אבל היום האגו שלי מבין הרבה יותר את מקומו, ועם הרבה יותר פרופורציות.

גם אם קיבלנו משמיים כישרון מסוים או הצלחה נקודתית, צריכים לזכור: זו מתנת חינם מהקב"ה, ויהיה מאוד מוזר לחשוב שהכול הודות לכוחי ועוצם ידי. אפשר לומר הרבה דברים על הגאווה – וגם לי יש עוד דרך להתרחק ממנה – אבל בעיניי היא בעיקר טיפשית. אין בה שום דבר חכם. אמנם כל אדם צריך להעריך את עצמו באופן בסיסי ומאוזן, כמובן, אבל לא לעוף על עצמו בשום אופן. ואם אתם בכל זאת עפים על עצמכם – תנו קפיצה למחלקה אונקולוגית בבית חולים כלשהו. יש שם המון אנשים שהיו בטוחים שהעולם לא יוכל לתפקד בלעדיהם. לאחר מכן תגיעו למחלקת טיפול נמרץ. אפשר גם סתם לקפוץ לבית אבות, ולבקש מהקשישים לספר כיצד פעם כבשו את העולם, כמה כסף עשו וכו'. מה כל זה שווה היום? מה כל זה היה שווה אז? ועד כמה חכם לתת משקל כל כך גדול לחומר ולכבוד, אם הכול מתפייד במהירות כל כך גדולה?

ולסיום, מניסיון עשיר בתחום, כמה סגולות בדוקות למי שסובל מאגו קשוח מדי: ראשית, תנסו להיזכר מדי פעם בחסרונות שלכם (שאותם בעיקר אתם יודעים). זה יאפס היטב ויזכיר שאתם לא האיש, ובטח שלא האגדה. שנית, זכרו שהעולם מלא באנשים שהצליחו בגדול, הרבה יותר מכם, בתחום העיסוק שלכם. וסגולה שלישית - חשבו על עוצמתו של הקב"ה, על גודלו של היקום, העולם, האנושות, שרשרת הדורות. כל אדם הוא עולם ומלואו, אבל סטטיסטית אנחנו באותה נשימה סוג של נמלה ביקום עצום. אז בואו, קצת פרופורציות. וצניעות.

מבצע מיוחד לרגל השקת ספרו החדש של דודו כהן, "50 מפתחות: המדריך הלא-רשמי לחיים". לפרטים היכנסו לאתר הידברות שופס או חייגו 073-222-1250