מכתב לאנשים שרבו מאחוריי בתור בדואר

שלום לכם, מר x וגברת y. אני לא יודע איך קוראים לכם, אבל הוויכוח ביניכם חרוט לי היטב בראש. כלומר, אם השארתם רושם כלשהו באותו יום בעולם – הוא כנראה לא היה מהמשובחים.

עכשיו תראו, לא באתי להטיף לכם. אין מישהו שלא מתווכח לפעמים, וגם אני יודע לעמוד על שלי. אבל יש משהו אחד שלעולם לא אריב בשבילו: תור.

בדרך כלל ריב בתור נובע מחוסר הבנה, ולפעמים גם נובע מחוצפה של מישהו שהחליט שיש לו זכות קדימה (וכידוע, לכעוס פירושו להעניש את עצמך על טיפשותם של אחרים). אבל המחיר של זה - מריבה קולנית מול שלל אנשים, שאחד מהם יכול להיות גם כותב טור שלא ישכח את הסצנה המבישה – לא שווה את שלוש הדקות שתחסכו. הוא לא שווה את הלבנת הפנים ההדדית ואת כל האוויר שהזדהם.

היה אפשר להבין את שניכם: אתה, הגבר, הגעת עם מספר מסודר. וכשנכנסת לתור, האישה שישבה שם הבהירה לך שהיא האחרונה בתור. ביקשת לראות פתק עם מספר, והיא אמרה שלא קבעה מראש, אבל מבחינתה היא הגיעה קודם. כאן החל ויכוח מכוער ביניכם. היא התעקשה בצעקות שזה התור שלה, אתה אמרת לה שהיא צריכה להתאשפז במחלקה לחולי נפש. היא החזירה לך בביטויים שאי אפשר לפרט כאן, וכך הוויכוח התלהט, והכל למען מטרת-העל: לחסוך עוד 3 דקות, או אפילו פחות. פרק זמן שהוא נצח במונחי דואר, אפס במונחי החיים עצמם.

בשלב מסוים שקלתי להציע לאחד מכם את התור שלי, אבל לא הייתי בטוח אם זה יפתור את הבעיה או רק יסבך אותה. ובכלל, לא רציתי להסתכן בתסבוכת מולכם. למעשה, כולנו הרגשנו כצופים בקרב גלדיאטורים, רק בלי הפופקורן. או קצת כמו המערב הפרוע, רק שבמקום אקדחים היו כאן מספרי תור מקומטים.

אלה לא סיטואציות שמתרחשות רק בתור בדואר או בקופת חולים. גם בכבישים כולנו חווים לא פעם צפירות ואפילו צעקות. לי יש כלל: לעולם לא אצפור למישהו אחר (אלא אם כן זה נועד להזהיר מפני סכנה ממשית). אם מישהו עצר לפני כדי להוריד נוסע, או סתם נוסע לפני באיטיות וכן הלאה – אעדיף לחכות בסבלנות, ולא להלחיץ עם צפירה.

אז אדון x וגברת y, אני מבין שבסופו של דבר, לא באמת רבתם על 3 דקות. רבתם על הצורך להרגיש שאתם לא פראיירים, שלא דורכים עליכם. אני מבין את זה, באמת. אבל אם אתם מזהים את עצמכם – נסו להפגין יותר איפוק. ובפעם הבאה שתרצו לריב על תור, תזכרו – עדיף לאבד רגע, בחיים מאשר לאבד את צלם האנוש לרגע.

*

ואגב, הסיפור לא הסתיים כאן. אחרי כל הצעקות, הפקידה הודיעה לפתע שהיא יוצאת להפסקת צהריים, ונעלמה מבלי שהספקתם להגיב. ראיתי אתכם יושבים זה לצד זו בשתיקה מביכה, מחכים 20 דקות נוספות. 

פתאום זה כבר לא היה כל כך דחוף.

תובנות וסיפורים נוספים מחכים לכם בספרו החדש של דודו כהן, "50 מפתחות: המדריך הלא-רשמי לחיים". עכשיו במחיר השקה מיוחד דרך הידברות שופס.