זו לא בושה לבקש סליחה (או: התנצלות כנה באיחור של 33 שנים)

זה היה לפני 33 שנים, כשהייתי בכיתה ד' או ה' או שתיהן. שילוב של מידות רעות ושחצנות לא מובנת גרם לי להיטפל אל אחד הילדים בכיתה. אני לא ממש מבין מה עבר לי בראש הבוסרי, הלא מפותח, הלא מובן, האייטיזי, אבל משום מה החלטתי שאותו ילד (שבדיעבד היה רגיש ומקסים) הוא דמות שלילית. מה עבר לי בראש? אין לי מושג. אין לי גם הסבר או תירוץ מניח את הדעת. הייתי פשוט פרא אדם קטן, ולא הבנתי שאני גורם עוול נוראי לילד אחר, לנשמה אחרת, לעולם-ומלואו אחר.

הרבה שנים אני סוחב את הצער מהפגיעה הזו. ראיתי אותו במהלך השנים פה ושם בעיר, ורציתי לגשת ולבקש סליחה. אבל התביישתי, לא היה לי מספיק אומץ. ידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, אבל פשוט חיכיתי להזדמנות מתאימה. חיכיתי יותר מדי.

ההחלטה לקום ולסגור מעגל נולדה בעקבות שתי בקשות סליחה לא צפויות. בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, קיבלתי בוקר אחד הודעה ארוכה בווטסאפ מאדם יקר שלפני חמש שנים היה אמור למכור לי שטח לבנייה, אבל ביטל בסופו של דבר, כיוון שקיבל הצעה משתלמת ומהירה יותר. בזמן אמת השתדלתי מאוד לא להקפיד עליו, הבנתי שהקב"ה סובב את הכול לטובה, ואכן תוך שנה קנינו שטח שהיה עדיף בהרבה בכל קנה מידה. את הבחור שביטל את העסקה ראיתי פה ושם, ובאמת שלא הקפדתי עליו, אבל אחרי כמה שנים, בעקבות מקרה מצער שקרה במשפחתו והוביל אותו לחשבון נפש - החליט פתאום לפנות ולהתנצל. כמובן שאמרתי לו שכבר סלחתי לגמרי, וגם הבנתי שהיו לו שיקולים לגיטימיים והכול בסדר.

עוד באותו ערב, בכביכול צירוף מקרים מפתיע, קיבלתי שיחת טלפון ממישהי שעבדתי איתה בעבר, ויחסי העבודה הסתיימו מצידה באקורדים צורמים ולא ממש מובנים. "התקשרתי כדי לבקש סליחה", אמרה באופן ישיר, והסבירה את הסיטואציה שחוותה באותה תקופה. כמובן שאמרתי שאני סולח, התנצלתי אם בעצמי פגעתי, אבל האמת היא שהייתי די המום משתי בקשות הסליחה שקיבלתי - לא באותו חודש, לא באותו שבוע, אלא באותו יום ממש.

האם הקב"ה רוצה להעביר לי מסר?

האם זה הזמן לבקשת הסליחה שאני רוצה לבקש כבר תקופה ארוכה, ולא מוצא את האומץ, האנרגיות ותעצומות הנפש?

הרי לאותם אנשים שפנו אליי כדי להתנצל, היו סיבות סבירות ומוצדקות באופן מסוים למה שעשו. אבל מה הסיבה המוצדקת שלי להתעמרות בילד בן 11-10, שכל חטאו היה שפשוט זיהיתי בו חולשה מסוימת? (וכמובן דמיונית. החולשה האמיתית הייתה שלי.)

לקח לי כמה ימים לאתר את מספר הטלפון שלו, אבל בסוף זה קרה. השיחה התקיימה ביום שישי בבוקר, עם הרבה דפיקות לב ומבוכה-רבתי מצידי. הצגתי את עצמי, וכבר בהתחלה הבנתי בחוסר נעימות עצום שהשם שלי זכור - ולא לטובה. ביקשתי סליחה באופן הכי מפורש - בלי "אבל" ובלי הצדקות לטיפשות ולרוע שהיו בי. היה ניכר שקשה לו לסלוח באופן מוחלט, אבל הוא אמר שטוב לדעת שאנשים לפחות משתנים עם השנים. סיפרתי לו שגם אני חוויתי התעללות חברתית מתמשכת בכיתות ט'-י', כולל קריאות גנאי מתחת לחלון ואפילו גרפיטי לועג למטה בבלוק, ובסופו של דבר השיחה בת 4:30 הדקות הסתיימה בצורה די מהירה. הוא היה ענייני, היה ניכר שהוא עדיין מרגיש את הפגיעה, אבל התנהל באצילות נפש ואמר שוב שהוא שמח לשמוע שלפחות השתניתי.

נותרתי עם הרבה שאלות ואבן עצומה על הלב: עד כמה ההצקות האכזריות שלי פגעו בו? עד כמה הוא סחב את זה לאורך שנים? עד כמה זה השפיע על מהלך חייו? רציתי להמשיך את השיחה, להזמין אותו לארוחה, לשמוע איפה הוא היום, אבל הוא איחל לי שבת שלום וסיים את השיחה. נותרתי עם תחושה לא נעימה, ייסורי מצפון מעיקים ותחושה פיזית לא פשוטה שליוותה אותי כמה ימים. באמת שהייתי מעדיף להיות הנפגע מאשר הפוגע. ובכלל, זה אמנם הייתי אני - אבל היום זה כל כך לא אני. קצת כמו לשלם על חטא מגלגול קודם. מצד אחד, זו באמת הנשמה שלי והגוף שלי שהיו שם. מצד שני, היום אני אדם שונה לחלוטין, ובכל זאת האחריות המלאה היא שלי. פשוט סיטואציה עצובה וכואבת.

לא ממש נעים לי לחשוף כאן פינה כזו לא נעימה מעברי, אבל אולי תהיה כאן תועלת לרבים: כמעט לכל אחד יש סליחה או סליחות שהוא חייב לבקש. אל תחכו כל כך הרבה זמן כמו שאני חיכיתי (עד שהגיעו שתי התנצלויות ביום אחד - רמז עבה משמיים שלא היה ניתן להתעלם ממנו). כבר היום או מחר תרימו טלפון למישהו שפגעתם בו, שהייתם לא בסדר איתו, שאולי אפילו מיררתם את חייו. אמנם אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אבל גם סליחה היא המינימום שאפשר לעשות, ואולי לכבות שרפה שהדלקתם לפני כמה שנים, ולא ידעתם שהיא עדיין מתחוללת בלב של מישהו אחר עד עצם היום הזה.

מבצע מיוחד לרגל השקת ספרו החדש של דודו כהן, "50 מפתחות: המדריך הלא-רשמי לחיים". לפרטים היכנסו לאתר הידברות שופס או חייגו 073-222-1250