כל התכנים של יהוסף יעבץ

במשך שנים הוא ניסה ובדק, עד שהגיע קצה החוט. הציור שבצד הכתב, ההקשר של המסמך, הרקע. הוא מצא הסבר לשתי אותיות. הוא פרץ את מחסום השפה הנעלמת, הוא יצר חיבור. עם החיבור הזה הוא המשיך לעבוד, עד שמצא במקום נוסף אות שלישית שמתחברת

במקורות הקדומים מבואר שהמרור הוא לא רק כדי שיהיה מר. להיפך, הוא מתבל את המצה ואת הפסח, אלא שיש בו גם מרירות, כדי לזכור את השעבוד

על חבישת הכיפה נקבע קנס של 5 רובל לשנה. היא הותרה לרבנים בלבד. כמו כן הותר ללכת לבית הכנסת בשבת בלבוש יהודי מסורתי, אך לא לאורך השבוע

המשותף לכל הנואמים בכנס הוא הדרישה "לחזור אל המורשת". לאלפים רבים של אנשי עסקים, נמאס מהרוח הליברלית ומשיגעון הפרוגרס

באותו הזמן הסתובבו חיילי המשמר הפרטוריאני המלכותי בארמון, וניסו להשליט סדר. שם הם גילו לפתע, באחד החדרים, את קלאודיוס, מסתתר מאחורי וילון. בהיותו קרוב משפחה של הקיסר, חשב שגם אותו ירצו הקושרים לחסל, וכך הסתתר שעות רבות

העץ, בן מאות שנים, לא מראה שום סימן של עייפות. למרות גילו המופלג, הענפים שלו יציבים וזקופים, והפריחה שמפציעה בו כל אביב נראית חדשה ורעננה. עץ זה, בעמידותו המופלאה ובכוחו המתמשך, משדר עוצמה ושגשוג שאין להם תחליף

כל מי שלומד גמרא מכיר את "צורת הדף" – אותה תבנית שבה הטקסט המרכזי של הגמרא מוקף בפירושי רש"י ותוספות, שהפכה לברירת מחדל בכל מהדורה של התלמוד בבלי כבר מאות שנים. אך רק מעטים יודעים שמי שעיצב את ''צורת הדף'' לא היה רב, לא תלמיד ישיבה, ואפילו לא יהודי

האגם גרם לתושבים צרות רבות: הוא היה מציף את בתיהם, נושא יתושים ומחלות בהיעדר זרימת מים, וכעת הוא עמד להיעלם מחייהם על ידי תכנון מדויק של המהנדסים הרומאים שנודעו במומחיותם בהובלת מים. אז זהו, שלא

שני הסיפורים האלה – ג'יימס סידיס ואלישע בן אבויה – נראים שונים: האחד בניו יורק של המאה ה-20, השני בירושלים של תקופת התנאים. אך הלקח משותף וחד: ילדים אינם מכונות שמתכנתים

כאמור, לא ברור אם באמת פגש יוסטינוס את התנא רבי טרפון, שהיה אכן בן זמנו, ואם אכן דיבר איתו. מה שברור הוא שהחיבור הוא דו-שיח דמיוני ברובו

ולא, הוא לא חוזר בתשובה. הוא לא מתיימר להבין בענייני דת, אבל בביולוגיה וגנטיקה כן, ובלתי אפשרי להתייחס אל התא החי כאל מוצר חומרי בלבד, זה מה שהתברר לו בכל שנות עבודתו

בהודעה לקיסר נופחו הדברים כאילו היהודים מתנגדים לקיסר ולשלטון הרומאי בכלל, ורוצים להילחם בו, בעוד היהודים לא עשו אלא את חובתם לפי ההלכה: אסור לקיים עבודה זרה בארץ ישראל

לגמל ישנו חבר שנושא כמעט אותו שם. אף על פי שהוא מיניאטורי, הוא בהחלט ספינה מכובדת בעלת כוח עצום יחסית למסה שלה. הוא גם מהיר יותר מהגמל הגדול, מספינת המדבר, ויש לו עוד תכונות מופלאות

אך כמשכיל, מימון לא קיבל את רוח הקודש כהסבר. הוא טען שהכל התבסס על "ידיעות שהם מקבלים מאנשי שלומם וממרגלי חרש הנפוצים בכל המקומות; מדה ידועה של בינה והכרה... יחד עם חכמת הפרצוף ועם השאלות שהם שואלים"

בנו של ראש הקהל, הנושא את השם הסמלי "אנטיוכוס", המיר את דתו, עבר צד, והחל להסית את התושבים הגויים על כך שהיהודים מתכננים לשרוף את העיר. התושבים כבר הכינו עצמם להסתערות על היהודים

רוב היצורים שמנסים להגן על עצמם משתמשים בשיטות כמו צבעי הסוואה או מחבוא, אך התמנון החקיין לוקח את העניין שלב אחד קדימה. במקום להיעלם, הוא פשוט משנה צורה ו''מעמיד פנים'' שהוא מישהו אחר

דואג האדומי ואחיתופל הגילוני, שניהם היו אויבים של דוד המלך. בנביא מוזכר רק שדואג הלשין על אנשי נוב עיר הכהנים לשאול המלך, שהם הביאו לדוד את לחם הפנים וחרבו של גלית, ובעטיו השמיד שאול את כל העיר; ואחיתופל מוזכר כיועץ חכם מאד שייעץ לאבשלום איך לנצח את דוד

זהו סיפורה המעניין של קהילת קאיפנג, קהילה יהודית בסין של ימי הביניים. אף אחד אינו יודע כיצד ומדוע הגיעו היהודים לקאיפנג הרחוקה

לאחר עשרה ימים של ניסיונות הישרדות על האי, גילה מטוס איטלקי את סימני ה-SOS שהשאירו הניצולים, ושתי ספינות מהאי רודוס יצאו לחלצם. אך האיטלקים, שהיו חלק מציר הרשע, עצרו אותם במחנה מעצר באי רודוס, שם הם שכנו במשך זמן רב באהלים ובתנאים קשים

הם שוחים נגד זרמים עזים, קופצים מעל מפלים שגובהם יכול להגיע לכמה מטרים, ונאבקים בטורפים כמו דובים, נשרים ודייגים. בדרך, גופם עובר הסתגלות מחודשת – ממים מלוחים למים מתוקים – תהליך שבו הכליות והזימים שלהם משנים לחלוטין את אופן ויסות המלחים בגוף