משנה חיים: היהודי שהמציא את התחבורה הציבורית

ברלין, אביב 1826. קרני שמש ראשונות פרצו מבעד לחלונות הכיתה שבבית הספר לבנים ברחוב שְׁפְּרֶה. בתוך הכיתה ישב המורה, אדון פוֹגֶל – גבר גבה קומה, מגולח למשעי, שחולצתו תמיד מגוהצת כהלכה ומצב רוחו משתנה אך לעיתים רחוקות.

הוא העביר את השיעור על אודות הרי האַרְץ, כשפתאום חייך – דבר נדיר – ואמר בקול יציב: "תלמידים יקרים, מחר לא נלמד בתוך הכיתה. מחר... נצא לטייל בטבע!".

שקט מתוח השתרר לרגע, ואז התפרץ אל תוך החדר גל צהלות, קריאות שמחה ומחיאות כף. וילהלם קְלַיינֶר נעמד וקרא: "באמת, אדון פוגל? לא תבחן אותנו במתמטיקה?".

"לא מחר", חייך המורה. "מחר נשאף אוויר צח ונלמד מן העולם".

בהפסקה התגודדו כל התלמידים סביב שולחנו של פרידריך שְטוּבֶּר, החולם שבחבורה.

"נלך ליערות גְרוּנוָולד!", הציע.

"או אולי לאגם וַאנזֶה!", קרא לו אויגן בּרִיקֶר בהתלהבות.

"ומה עם שְפָאנדָאו? שמעתי שיש שם שבילים נפלאים ופרחי בר נדירים", אמר בטון יודע-כל היינריך נִידֶרְמאן.

"רק דבר אחד חסר לנו", העיר קארל לֶבֶּּנְזוֹן, הבחור הקטן עם הכובע הגדול. "איך נגיע לשם? אין לנו סוסים... ואנחנו לא בני אצולה".

כשהתכנסו שוב בכיתה, נשא המורה פוגל מבטו ואמר בפשטות: "מחר, ילדים, נצא לטבע – עם הקרמסר".

למחרת בבוקר, לפני בניין בית הספר, חנתה מרכבה גדולה, מקורה, ובתוכה שורות מושבים עם כריות.

הילדים נדחפו אל הדלת בצחוק ובקריאות שמחה, כל אחד מנסה להיות הראשון.

"זאת ה'קרמסר'?", שאל פרנץ וֶבֶּר בפליאה.

"כן, כן", השיב אדון פוגל. "ואתם יודעים על שם מי היא נקראת?".

כל העיניים הופנו אליו.

והמורה התחיל: "שמעון קרמסר היה יהודי דתי מאד, בן לסוחר בזילץ. אך בזמן מלחמות נפוליאון, לא עסק במסחר. הוא שירת בצבא הפרוסי, לא עם חרב, אלא עם ספר חשבונות בידו. הוא היה אחראי על קופת הצבא של הגנרל בליכר – ולולא תבונתו, יושרו ונאמנותו, היא הייתה אובדת. הוא הגן עליה, דאג לכל פרוטה, והשתמש בכספים ביעילות ובזהירות כאילו היו של אביו".

המורה עצר לרגע, כדי לבדוק שהם מקשיבים. הם הקשיבו.

"על כך עוטר במדליה הגבוהה ביותר שיכל אדם לקבל באותם ימים– צלב הברזל".

"כמו חייל אמיץ!", לחש מקס ריכטר ביראה.

"אכן, אבל גבורתו הייתה כלכלית", חייך המורה.

"ולא די בזאת – אחרי תום המלחמות, הוא היה זה שארגן והשיב את סמלה האהוב של ברלין – המרכבה בעלת ארבעת הסוסים, שבראשה אלת השלום – הקוודריגה, שנבזזה בידי נפוליאון. הוא הביא אותה חזרה מפריז לשער ברנדנבורג".

הילדים הביטו מחלון המרכבה, ומרחוק ראו את פסגת השער מתנוססת.

"אך בזה לא הסתיימו מעלליו", המשיך אדון פוגל. "כאשר חזר לברלין, חיפש דרך לעזור לעיר, וחשב: מדוע שרק עשירים ייסעו במרכבות? למה שהעם הפשוט לא יוכל לצאת מהעיר, לראות עולם? וכך, בראש של יזם וממציא, הקים את קווי האומניבוס הראשונים".

המורה קם והצביע על גלגל הברזל.

"הוא הוסיף חידוש שלא נראה קודם – גלגלים עם צירי ברזל ובולמי זעזועים – כדי שלא נרגיש כל אבן בדרך".

הם נענו בנדנוד נעים, והנהנו בהסכמה.

"המלך בכבודו ובעצמו, פרידריך וילהלם השלישי ירום הודו, העניק לו רישיון הפעלה. מרגע זה, לא רק בני אצולה – אלא גם אתם, תלמידי בית ספר פשוטים – יכולים לטייל אל הטבע, בזול, בנוחות ובכבוד".

הוא סיים ואמר: "ואני מאמין, ילדים, שבעתיד יקום מזה עולם חדש של תחבורה ציבורית. ייתכן שיום אחד ננוע ברכבות, באוויר, אולי אפילו מתחת לאדמה. והכול – בזכות יהודי חכם אחד בשם שמעון קרמסר".

הילדים טיילו יום שלם בשבילים של וַאנזֶה, שיחקו, שרו, נשאו עיניים אל שמיים בהירים.

כשחזרו עם שקיעות, עייפים אך מרוצים, הביטו עוד פעם במרכבת הקרמסר, ולא ידעו שהם עדים לשחרו של עידן.

עידן שבו כל אדם יכול להגיע לכל מקום.

וכך, יהודי אחד, הביא לעולם רעיון ששינה את האנושות כולה.